ענני מתנה

צבי זוקף ראשו מאחורי אחד הסלעים. קרני האור נתלות על קרניו, מכבידות ומציקות לו. הוא מנער את ראשו וקרני האור מושלכות מקרניו. הוקל לו והוא שב לרכון ולהיטמע בצל הנעים. קרני האור מבקשות מקלט חדש מצל העננים הנעים. הן מתאבכות ממדרון למדרון, מקפצות בין האשחרים והעוזרדים והסירות הקוצניות, מסנוורות את הצבי, מבעירות את העכוביות היבשות, נחבטות בכנפיו הצהובות של דרומי הצלף ומצליפות בתן האומלל, שעוד נראה חבוט מימי השרב. הוא זוקף ראש ומיילל וקרני האור מניחות לו לנפשו וממהרות אל מעבר לרכס, לחבור שוב לשרב.

ושוב נעים לתן ולי ולנחל יתלה. דאה עולה אל מעל לעננים ומרפרפת חרש אפרורית. רשרוש העכוביות מבלבל את חושיה, חושבת שאתרה נברן. היא מתחילה בצלילה, מבינה את טעותה, מתייצבת ושבה לעלות אל מעל לעננים, שם היא חוזרת לרפרף דרוכה. בז עצים נוסק אליה, מציק לה. הם מחליפים סדרה של מהלומות קטנות, עד שנמאס לבז והוא מניח לדאה, צולל בתלילות ונעלם מעבר להר. הדאה נותרת תלויה ברקיע, כנפיה תלויות מעליה, זקופות. להקה של סנוניות מערה מקיפות אותה מצפון ומדרום. הן משרקקות ומסתחררות סביבה. היא נכנעת ומניחה לרוח לסחוף אותה. שרקרקים מצויים מצטרפים לסנוניות. שריקותיהם משתלבות בשריקות הסנוניות ובסדרת שריקות חדות, נוקבות. חוויאי ממריא מעצי האורן. הוא חג בסיבובים מתרחבים. שריקותיו נענות בשריקות של חוויאי שני, שצילו חולף על פניי, מקפיץ אותי בפתאומיות בה הוא בא ובה הוא נעלם. אולי נמנמתי וחלמתי. אבל הנה רשרוש העכוביות ושריקות השרקרקים, סנוניות וחוויאים, והנה גם מחול העננים מעל. הכל היה גם היה.