עקיפה מוגברת

משהו ניצת בעיניו של מיכה. משהו דמוי הבנה, כמעט אפילו קבלה. הוא נאנח את האנחה הזו שלו ואומר שאם זה לא טוויצ' אז בסדר, אבל רק אם הנסיעה לוקחת פחות משעה ורבע, ואני כמעט וקורס ומרים עליו את הקול, "מה שעה ורבע, מאיפה הבאת שעה ורבע עכשיו? זה מעיין צבי. שעות של פקקים. ומה אכפת לך בכלל? אני נוהג." אבל הכרתי פעם פרד שמת מצמא בעודו מחכה למיכה שישנה את דעתו. אז אני מפעיל בעצבים את הווייז, שמראה שעה ושבע עשרה דקות למעין צבי. אני מנסה להסתיר את הצג ממיכה, אבל הוא רואה ומניף את הידיים במין "אין מה לעשות" כזה, ורוצה לחזור לצלם את הפרפר, ואני פורץ בצחוק ואומר לו שהוא יכול לסמוך עליי, שאם ווייז מראה שעה ושבע עשרה דקות, אז ייקח לי שעה ושלוש דקות. גג. אז קדימה," ולפני שהוא מספיק להתעשת אני זורק את הציוד שלו לאוטו והודף גם אותו פנימה ופותח בנסיעה פרועה, כאילו אני יואב או משהו כזה ובעיני רוחי אני רואה את יואב בירושלים הרחוקה, מסביר לקבוצה שלו בקול שנוק ובעיניים דומעות על חכלילית עצים ועלווית אפורה ועל עוגת היער השחור, וכל כולי שמחה צפרית טהורה. זה רק מיכה שמתכווץ באומללות בכיסאו, חווה את מה שאני חווה בדרך כלל כשיואב נוהג. מדי פעם אני מטלפן. פעם ליונתן ופעם לאורי, מוודא איתם שהכרוון במקום ומדי פעם גם מוודא עם יואב שהוא עדיין תקוע בהדרכה בירושלים, ונהנה לשמוע את הסבל בקולו.

הדקות ממשיכות לנזול, אך הכל מתקדם לפי התוכנית. כי הכרוון שם ויואב שם והשם של הכרוון והשם של יואב אינם אותו שם. רק שאז, מעט לפני כביש 6, אני נתקע מאחורי מכונית ענתיקה ואיטית ודווקא איפה שאיזה אידיוט צייר קו הפרדה רציף. אז בלית ברירה אני עוצם עיניים ולוחץ על הגז ומיכה צועק ואני צועק לו בחזרה ש, "זה בסדר, זה אזור עקיפה מוגבר", והוא ממלמל, "אידיוט פיקי, אזור אכיפה מוגבר". אבל ממש לא אכפת לי, כי עקיפה ואכיפה דומים כמו בלקן ושיזף וכמו סנגלי ומצוי ואני בכלל במשימה צפרית מהמעלה הראשונה, למנוע לייפר מיואב. וכששבריר שנייה אחרי אני פוקח את העיניים, אני מופתע לראות שאנחנו כבר בזיכרון יעקב ויש עוד רבע שעה, סליחה שתי דקות, עד לכרוון. מיכה מכווץ במושבו, משותק מאימה ומסרב לדבר איתי. אבל יש לי צרות גדולות יותר על הראש, צפריות. שוב אני מתקשר לאורי לוודא שהכרוון עוד שם במעין צבי הקרובה וגם ליואב לוודא שהוא עוד שם, בירושלים הרחוקה.