ערב בא

הטלפון מתעורר עם הודעה מיואב על בזי ערב בשדות לא רחוק מכאן. טוב, ההמראות יאלצו להמתין למועד אחר. אני קם, מותיר את השמיכה לקטי, מתלבש ויוצא. גם הקפה יחכה. ענבר מספיקה לפקוח עין ולהתבלבל ממני. יש סדרי עולם והיא לא רגילה לראות אותי בהשכמה. אני שולח לה נשיקה באוויר, רומז לה שאמא עוד ישנה ויוצא. יש מכוניות על הכבישים. עוד מחזה מוזר, שאני לא רגיל בו בבקרים של צפרות.

הכבישים מתחלפים בדרכי עפר, שמסתיימים בשדות קצורים. רוני כבר בשדה, יואב עזב מזמן. השעון שלו עובד אחרת, גם משל צפרים. פה ושם זרוקים מעט קלחי תירס מתייבשים, השלפים מזהיבים והיונים חגות בעננים, שאין להם סוף. בזים מצויים ואדומים מרפרפים סביבי. ראשים כסופים של זרוני סוף רדומים. קאקים מהלכים באדנות המתאימה לאדוני השדה. לפחות עד שבאות המיינות, שלא מותירות להם ברירה אלא לסגת. מריחות כחולות של כחל מעופף. מחזה יפה, אך אני מנסה להבין היכן כאן בזי הערב. כמה מהם עומדים על חוטי החשמל, רחוקים מדי וגבוהים לי. אני סורק את השדה ומאתר כמה בזים, עומדים בתצפית על גבעולים, ששרדו את נחת להבה של המקצרה. גם רוני רואה אותם. עכשיו אני והוא במחול מכוניות, מתמרנים בין הבזים וחגים סביב עצמנו, עין אחת על הבז, עין אחת על המכונית השכנה; לא סגורים על עצמנו אם אנחנו מאפשרים לשני לצלם, או משתדלים להפריע לו. מדי פעם נפגשים המבטים ומתלבשים בחיוכים ממזריים. מזל שאנחנו מכירים אחד את השני, יודעים את גבולות הבדיחה.