כך עובר חודש, אולי חודשיים, ושנינו לכודים זה במבטה של זו, שקועים במלחמת מוחות תפלצתית. היא דורשת את ליטרת הסיכום שלה, מזכירה לי את הסיכומים הטוויצ'ריים של השנתיים האחרונות, כמה נחמדים הם היו, משעשעים, ואומרת שלא היא אשמה במה שעוללו בני האדם במהלכה. ואני מסרב להיכנע, חוזר אומר לה, שהדבר היחיד שהיא ראויה לו, הוא קבורת חמור. אבל היא לא מוותרת בכזו קלות ומתחילה ליידות בי בליסטראות כבדות. תחילה, היא שולחת את רון לטבע גיבתון שחור-פנים חצי שעה מביתי. אני נותר חתום פנים ולא נכנע. אז היא מעלה את ההימור ומפתה את אלדד לצאת לסיור הכנה בכפר רופין, שיאתר חובה קטנה—משאת נפש רבת שנים—ויכשיל אותי. הפעם, שרירי פניי זעים, בני מעיי נרגשים, ולמרות זאת אינני נכנע ואין אני יוצא לטווץ' את החובה. אז—מארה תבוא על ראשה—היא מעלה את ההימור למקסימום, כי זה פוקר אכזר, בו המנצח לוקח הכל.
היא מפתה את יואב, והוא מחליט לרדת לאילת, להוסיף כמה מינים לרשימת השנה שלו, כולל סבכי אשלים חמוד, שעוד לא ראיתי בארץ, ואת הצוללן שחור-הגרון ששוחה בלגונה, שאותו דווקא ראיתי בסיומה של שנת 2022. שנה שהייתה כמו ששנה אמורה להיות; שילוב שקול של כישלון והצלחה, יגון וששון. הוא מזמין אותי להצטרף אליו ואל רוני וערד. אך לי יש על הראש את האזכרה השנתית לאבי, והיא נערכת בעמק חפר ולאחריה אנו נשארים לסוף שבוע משפחתי בנתניה, בדיוק כמו בשנה שעברה, "מה יואב, אתה לא זוכר? אז נפלה האזכרה על הדוחל השחור ההוא, במושב מאור, וכמעט הרסה לי אותו." ויואב מושך בכתפיו ואומר שעוד אתחרט ואני, ברוב טיפשותי, שוכח את עצמי, מחייך ומשיב, שחרטות הן החומר ממנו כתובים סיכומי שנה. והדבר הבא שאני מגלה הוא, שיואב מגלה שהצוללן שחור-הגרון הוא בעצם צוללן פסיפי, ראשון לישראל, ואני נמצא הרחק, על החוף בנתניה. אפילו המרגונים של נחשולים הבריזו לי, שילחו בי כפן, שעשה מעליי כפיים. מין שנה מחורבנת שכזו.
כך עובר חודש, אולי חודשיים, ושנינו לכודים זה במבטה של זו, שקועים במלחמת מוחות תפלצתית. היא דורשת את ליטרת הסיכום שלה, מזכירה לי את הסיכומים הטוויצ'ריים של השנתיים האחרונות, כמה נחמדים הם היו, משעשעים, ואומרת שלא היא אשמה במה שעוללו בני האדם במהלכה.
