כפר רופין
ואחר כך, לאחר שהחובות התממשו, נאלם אמיר דום, או נכון יותר הפנה אותי להסתייגויות ולאותיות הקטנות וליתר ביטחון גם סינן אותי והעמיד פנים שמעולם לא פגש אותי, בטח שלא הבטיח את שהבטיח. ותבינו: רק שעה קלה קודם לכן, כולו אחוז התרגשות ועוויתות של החיפוש אחר החובה הקטנה, הוא הבטיח הרים וגבעות, הודיע ברבים שאם רואים את החובה אז הוא מזמין את כולם לשווארמה, ממש ככה. את כולם. ואני בכלל צמחוני, אז ביקשתי פלאפל. זול יותר, לא? ואמיר מתרווח לו במושב האחורי ועושה תנועה רחבה עם היד, במשמע: אל תדאג, עליי.
ואני רק שומע פלאפל חינם ומיד אץ רץ לאתר את החובה (לא שחסרתי מוטיבציה קודם לכן, אך בכל זאת פלאפל חינם! בשבילי!!!). אני חוצה עם רוני את העמק מצפון לדרום וממערב למזרח וכרגיל מתחיל הייאוש להימרח על פניי, רק שאז אמיר ודודו ודודי קוראים לנו לאיזה שדה ירוק שבמרכזו מפציע ראש, מזדקף ומתכופף, מופיע ונעלם: אווז לבן-המצח, שגם אותו חיפשנו לא מעט. ואני מודה לשלושתם ומוודא עם אמיר שההבטחה בעינה עומדת, כי עם כל הכבוד לאווז, בכל זאת החובה היא החביבה האמתית. ואמיר, עדיין אחוז באותן עוויתות של אין חובה, חוזר על התחייבותו ומעגן אותה באותה תנועת יד רחבה: אל תדאג, עליי.
ואני מודה לשלושתם ומוודא עם אמיר שההבטחה בעינה עומדת, כי עם כל הכבוד לאווז, בכל זאת החובה היא החביבה האמתית. ואמיר, עדיין אחוז באותן עוויתות של אין חובה, חוזר על התחייבותו ומעגן אותה באותה תנועת יד רחבה: אל תדאג, עליי.
