אני מת על לולה, אבל עכשיו אני מרוכז בעצבים שלי ולא אכפת לי מהעייפות שלה. והביטחון העצמי הזה של יואב מרתיח אותי אפילו יותר. אז אני צועק עליו, מטיח בו הבטחות ושבועות ונדרים וגם איזו קללה או שתיים, כחותם סופי ומוחלט. והוא? אפילו לא מנסה להרגיע אותי. נוהג במהירות המסחררת שלו ואומר לי שאולי כדאי שאפסיק לצעוק ושאסתכל לשם, על חוט החשמל. ואני לא מבין מה הוא רוצה ממני. יש שם שבעה עורבים אפורים, בדיוק כמו אלה שמחכים לצעוק עלי בבית. והוא: "תסתכל קצת שמאלה מהעורבים." רק שבינתיים האוטו ממשיך להתקדם והקצת שמאלה של יואב הופך להרבה שמאלה, ואני לא רואה כלום. אז יואב עוצר בצד הדרך, מבצע סיבוב פרסה מהיר וחוזר באיטיות לכיוון יבנה. מאחורינו מצטברת שיירה איטית ומצפצפת. אני משתתק, סורק את חוטי החשמל ומבחין בנקודה. "נו יואב, ציפור רחוקה. אז מה. לא היו לנו מספיק כאלה הבוקר?" "תסתכל טוב פיקי. כזה בדיוק חיפשת כל הבוקר." ואני מסתכל ומסתכל ויואב מתקרב ומתקרב ובסוף נובטים בי הזיהוי וההבנה, ואני מהמהם באומללות, שכן, נכון, זה חנקן שחור-מצח, אבל שבטח גם אני הייתי רואה ומזהה אותו, אם יואב לא היה מעצבן אותי כל כך.
ויואב לא טורח לענות לי. בשביל מה לו להתאמץ? אנחנו ממשיכים עד מזכרת בתיה, שם מחכה לי המכונית שלי. עייפה. וכשאני יורד אני שואל, "אז מה? חמש וחצי מחר?"
