פשוש גיבור

פשוש בשדות חולדה | 12 בפברואר 2024

"טררררראה אותי, תראה," מטרטר הפשוש, מתרברב בעוז רוחו וּבִמְקֹר הזכר המחזר, השחור כפחם שלו. עיניו מתנוצצות, מזמינות אותי להתקרב, וזנבו רוטט, מאותת לי שאני בסדר, "בוא, בוא תראה מה אני יכול לעשות," הוא ממשיך ומטרטר, מניף ומרעיד את זנבו, שארוך במעט מגופו הפעוט. הוא מעיף מבט זועף בחוחיות ובחורפים, שנחתו זה עתה בקרבתו, בוחן אם אני מתפתה מצבעיהם, אם אזנח אותו לטובתם. אני מחייך אליו ומרגיע אותו, אומר לו שהיום כולי שלו, כי הוא כל כך מתוק, והוא נעלב, מתנער ונסוג, ואני ממהר ומתקן, מסביר לו שהתכוונתי ל-"כל כך גיבור. כן, תראה כמה אתה גיבור, ממש מודל לחיקוי ולהערצה." הוא מתרצה, זנבו מזדקר והוא נועץ בחוחית שלידו מבט נוקב וחסר מורא. בזבוז נוחת בקרבתנו, יפה בנוצותיו הצהובות, להבה מחוללת על חוח. הפשוש מכחכח בגרונו, מגביר את עוצמת טרטורו, "טררררראה אותי, תראה," ואני מחזיר אליו את המבט ואומר לו שוודאי, זה רק הוא ואני הבוקר, ולא אכפת לי מיתר הציפורים, "כי אתה כל כך מתוק, סליחה, גיבור." ומבטו מתמלא בגאווה, זנבו הזקור מורה ימין ושמאל, נפרש מעל גבו ומתכנס, נפתח ונסגר.

 "בוא, בוא תראה מה אני יכול לעשות," הוא ממשיך ומטרטר, מניף ומרעיד את זנבו, שארוך במעט מגופו הפעוט. הוא מעיף מבט זועף בחוחיות ובחורפים, שנחתו זה עתה בקרבתו, בוחן אם אני מתפתה מצבעיהם, אם אזנח אותו לטובתם.

פשוש

הוא מוודא איתי שאחכה, מתנצל ונעלם, ואז שב ומופיע, ממקורו משתלשל אניץ ארוך ועשבוני, חומר בנייה לקן. הוא מנופף בו אל מולי והניצוץ הגאה בוער בעיניו. הוא נעלם פעם נוספת אל סבך הקוצים, האניץ משתרך אחריו. לאחר שני רגעים הוא שוב מגיח, מתנער מהלחות שדבקה בחוחים מטל הלילה. "תגיד, למה אתה לא מתכופף, או מתיישב על הקרקע, לשמור איתי על קו עין?" הוא יודע, החמוד הרברבן הזה, איך עובד ראשו של צלם, "עזוב," אני עונה, "הקרקע בוצית מהגשם של הימים האחרונים. אני אקרופ את הצילום אחר כך, אל תדאג." אבל הוא מתאכזב, מטרטר לי, שאם הוא כבר כל כך מתאמץ ומתמסר, אז כדאי שזה יהיה מושלם, "לא? אז חכה רגע, יא עצלן," והוא מטפס עבורי במעלה הקוץ, רומז לי להתכופף רק מעט, ועכשיו העיניים של שנינו שומרות על קו גובה אחיד. הוא קורן מאושר, גם אני. בוקר מרגש. הוא מנתר עוד יותר מעלה, מעפיל לראשי הקוצים ובולע את חולדה במקורו הפעור. השפלה הפנימית פרושה מאחורי גבו, מוסתרת מעט בזנבו המניפתי, והוא חייכן כל כך, המתוק הגיבור הזה.

הוא יודע, החמוד הרברבן הזה, איך עובד ראשו של צלם, "עזוב," אני עונה, "הקרקע בוצית מהגשם של הימים האחרונים. אני אקרופ את הצילום אחר כך, אל תדאג." אבל הוא מתאכזב, מטרטר לי, שאם הוא כבר כל כך מתאמץ ומתמסר, אז כדאי שזה יהיה מושלם

ואז מתפרצות קריאות האזהרה של הירגזי. שוב הנץ המעצבן הזה. הפשוש נדרך, אך נותר גלוי להפגין את גבורתו. משמאל לנו קוראת הדוחלית לבן-זוגה החדש, מתחננת בפניו להסתתר. הספיק לה לאבד בן-זוג אחד לטפריו של הנץ. חודשיים היא חיפשה שותף-לחיי-חורף חדש והיא זורקת בי מבט גאוותני, כמו אומרת, "מה חשבת, שאיבדתי את זה? שאף אחד לא ירצה בי? תראה, תראה את היפיוף הזה," והיא אוספת אותו בחיקה וממהרת למסתור איתו. והפשוש עוד מביט בי, מתלבט ופוסח על שתי הסעיפים, כי הנץ אמנם מאיים, אך הוא עצמו אינו כמו הדוחלית הפחדנית. הוא פשוש עז נפש. הוא מביט בי, מוודא שאני רואה כמה הוא נועז וגיבור (אם כי קצות כנפיו מרטיטות מעט). זעקות הירגזי מתגברות, ואני מפיל תחינה בפני הטיפשון, "אני יודע שאתה אמיץ ואינך מפחד כלל, אך אתה חייב לחשוב על הפשושית ועל הפשושונים, שממש בקרוב יצטרפו למשפחתכם. הם זקוקים לאב גיבור כמוך." והוא מביט בי, מוודא שאני רואה שהוא לא נמלט עבור עצמו וצונח אל סבך הקוצים, להסתתר.

ורק כשאזעקות האזהרה מתחלפות בקריאות הרגעה, חוזר הפשוש. הוא מעפיל אל ראשו של קוץ, לועג בטרטור רועש לזנבו של הנץ הנסוג. הוא מנער את זנבו, זוקפו ושואל אם אחזור אליו מחר. ואני מחייך ומשיב, "ברוררררר".