"טררררראה אותי, תראה," מטרטר הפשוש, מתרברב בעוז רוחו וּבִמְקֹר הזכר המחזר, השחור כפחם שלו. עיניו מתנוצצות, מזמינות אותי להתקרב, וזנבו רוטט, מאותת לי שאני בסדר, "בוא, בוא תראה מה אני יכול לעשות," הוא ממשיך ומטרטר, מניף ומרעיד את זנבו, שארוך במעט מגופו הפעוט. הוא מעיף מבט זועף בחוחיות ובחורפים, שנחתו זה עתה בקרבתו, בוחן אם אני מתפתה מצבעיהם, אם אזנח אותו לטובתם. אני מחייך אליו ומרגיע אותו, אומר לו שהיום כולי שלו, כי הוא כל כך מתוק, והוא נעלב, מתנער ונסוג, ואני ממהר ומתקן, מסביר לו שהתכוונתי ל-"כל כך גיבור. כן, תראה כמה אתה גיבור, ממש מודל לחיקוי ולהערצה." הוא מתרצה, זנבו מזדקר והוא נועץ בחוחית שלידו מבט נוקב וחסר מורא. בזבוז נוחת בקרבתנו, יפה בנוצותיו הצהובות, להבה מחוללת על חוח. הפשוש מכחכח בגרונו, מגביר את עוצמת טרטורו, "טררררראה אותי, תראה," ואני מחזיר אליו את המבט ואומר לו שוודאי, זה רק הוא ואני הבוקר, ולא אכפת לי מיתר הציפורים, "כי אתה כל כך מתוק, סליחה, גיבור." ומבטו מתמלא בגאווה, זנבו הזקור מורה ימין ושמאל, נפרש מעל גבו ומתכנס, נפתח ונסגר.
"בוא, בוא תראה מה אני יכול לעשות," הוא ממשיך ומטרטר, מניף ומרעיד את זנבו, שארוך במעט מגופו הפעוט. הוא מעיף מבט זועף בחוחיות ובחורפים, שנחתו זה עתה בקרבתו, בוחן אם אני מתפתה מצבעיהם, אם אזנח אותו לטובתם.