צופית יום הולדת

חולדה. מחוץ לחלון

"נו, אתה יוצא?" מצייץ לי צופית זכר, רק ראשו מציץ מאחורי פונפון ורוד וענק. פרח קליאנדרה ארוך אבקנים. "תראה איך התלבשתי עבורך פיקי. בשביל יום ההולדת שלך. זוגתי אפילו אמרה שאני נראה קיטשי עם כל הצבעים האלה והפונפון הוורוד והדביק הזה. אבל לא אכפת לי. בשבילך, פיקי, הכל! יאללה, בוא כבר."

הוא באמת נראה קצת קיטש עם כל הצבעים האלה. חמוד, אבל קיטש. כמו מתנה ארוזה במיוחד בשבילי. אבל אין לי מצב רוח למסיבות ולשמחות, אפילו לא למתנות. לא היום, לא השנה. "אין לי כוח," אני אומר לו בעגמומיות והוא, מופתע, שולף את מקורו מתוך הפונפון, מותח את צווארו ונועץ בי מבט נעלב: "אז מה? אני לא מספיק טוב בשבילך? קיווית שליום ההולדת שלך יגיע איזה מגה נדיר?" לא, נו באמת. זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו על הראש: צופית נעלב. "מה פתאום מר צופית. זה בכלל לא קשור אליך, אני אוהב צופיות ואתה מתוק להפליא ואתה עושה בשבילי מעל ומעבר. בחיי שזה לא אתה. זה המצב. הוא לא נותן סיבות רבות לחייך." הוא נועץ בי מבט מפקפק. "נו פיקי. אני יודע שאם הייתי, נניח, צופית יאור או עוזניית נגב היית נוהר וזוהר והחיוך שלך היה מאיר את כל ישראל." רק מלדמיין את הקטנטן הזה כעוזניית נגב מעלה בי חיוך זעיר וגם ציץ של ערגה ניעור בי ומציץ. אבל אני ממהר להבליע אותם, לפני שהוא יראה. אני לא צריך צרות איתו והמבט שלו חורך אותי, מחפש בי סימנים לכך שהוא צודק, סיבות נוספות להיעלב. "רק שתדע פיקי, באתי לחלונך במיוחד. כדי לאחל לך יום הולדת שמח. ואני מסתכן כאן עם כל הנצים קצרי-האצבעות שמסתובבים פה רעבים ועם בזי העצים. בטח כשאני לבוש בפונפון המחריד הזה ועם כל הצבעים שאני מפזר סביב. ואתה ככה מזלזל בי." אני נאנח ומנסה לשנות גישה. מעווה את שפתיי בחיוך חצי אמתי, "תודה מר צופית. אתה מחמם את לבי ואתה עוד יותר יפה מהרגיל עם הפונפון הוורוד הזה. הרבה יותר שווה מצופית יאור או עוזניית נגב. תודה לך ותודה לכל יתר המברכים." ובמאמץ אני מבליע את המשך המשפט על היום הזה ועל השנה הזו, ואומר לו תודה ושיחזור שוב בשנה הבאה ועד אז אני מבטיח לצאת מבור תחתית אפל ולהיות אחר. מאושר אפילו. אולי.