ביצנית שחורת-כנף ממריאה וקוראת. בין כל הברכיות, שהשילו את צבעיהן, נוחת במפתיע שרשיר מצוי. אני נותן לעצמי להימסך בסיסים, ביעפי השתייה שהם מבצעים אל מולי. כבדים מסיסי החומות, חלקם כמו נופלים אל המים, באים איתם במגע, שמייצר קולות של חבטה עמומה. ועדיין, מהירים הם מכדי שאצליח לצלמם. המצלמה יורה בקצב מסחרר של מקלע מטרטר. עין שמאל מחסלת את עצמה לדעת, הנשימה הולכת לאיבוד בסבך הסימפונות המסתעפות ומתעייפות. השרירים מתכווצים והסיסים ממשיכים לחמוק. עוד מעט ואצטרך הפוגה נוספת. עלוותה העבותה של האלה, שוב מושכת אותי אליה בחבלי קסם צוננים. בצילה לא נע הזמן, לפחות לא נע לשום מקום, שעל פני העולם הזה. אך לפני שאני מטפס בגדה, באותו שביל כבוש וצר, מתנתקות סנוניות רפת ומערה מענן הסיסים שמעליי, ויורדות אף הן לשתות מפני המאגר, בו הן פוגשות את השתקפויותיהן, מחככות איתן מקורים ונוצות. שרקרקים קרבים אליי ללכוד חרקים ולפזר צבעים. אני שולח את ידיי אליהם והם נרעדים ומיטשטשים בקצותיהם, נעלמים כהיו לא יותר ממקסם שווא. מבטי תר אותם ומאתר אותם נוסקים מעלה, אל ענן הסיסים המסתחרר אל תוך עצמו.
מתנשם, אני מתנתק מהמאגר ומהציפורים המלהטטות ועולה מעלה, ליפול על צילה של האלה ולהתבשם מהאופטימיות, שבטרטור הפשושים.
