עשרים קטות סנגליות חולפות ברקיע, ארבעה עורבים חומי-עורף מקרקרים, צבי הנגב מתרחק בריצה ופרא רועה על קו האופק. אין כאן דבר שיפריע את שלוותו, שמתמזגת בשלוות המדבר. לפחות לא בסוף השבוע, בו נח הצבא ושובת ממלאכתו. סלעית לבנת-כנף עומדת בראש שיח חמד, מעט כפופה מהרוח העירה. היא צונחת אל הקרקע, אל חרק בלתי נראה ונעלמת עם שללה בתוך השיח. קצות המקורים הארוכים של האלימונים מבצבצים משיחים רחוקים, משנים כיוון מימין לשמאל, מושכים את האלימונים שממשיכים לרוץ אחריהם באותן פסיעות רחבות ומהירות. קבוצה של עפרונים חכליליים וצחיחניות קרבה בערוץ, בריצה מהירה. הם רצים שפופים, פסיעותיהם קצרות, מדי פעם זוקפים את ראשיהם לבחון את סביבתם וממשיכים הלאה. הם נעלמים בין השיחים, מופיעים, נעלמים ושוב מופיעים, לפעמים מציץ מהם רק ראש, זנב או קצה כנף.
הם קרבים אלינו בין השיחים. אני מסמן למיכה לרדת במקום, מסיר את התרמיל, מותיר את הטלסקופ לעמוד ונשכב לצידו. בסמוך לי ערימה של גללי פראים יבשים. אני לא זז, המצלמה מונחת בצמוד אליי, המשקפת עוקבת אחר התקדמותם של העפרונים. הם מתקרבים, מתקרבים מדי, אני מניח את המשקפת, אין בה טעם עוד. חמישה מטרים, שלושה מטרים, לאחד מהם סדרה הרוח גבות כעוסות ומצחיקות. הם לא משגיחים בי, או שלא אכפת להם ממני. גם במצלמה כבר אין טעם ואני מניח לעצמי להיבלע בחוויה העפרונית. הם ממשיכים להתקדם לעברי בריצה השפופה, מתכופפים לשלוף עוד זרעים, וחולפים אותי כמו לא הייתי קיים, עוברים קרוב כל כך, שאני חש בעפר שעף מרגליו של העפרוני, ובמגעה המלטף של ציצת הצחיחנית.
הם עוברים וממשיכים בריצתם אל הנצח המדברי, משם ולשם בא עיט זהוב, וגם נעלם.
