בפינה הדרום מזרחית של המאגר עומד אוהל של צלם. השד יודע מתי הוא התייצב כאן כדי להקים את המסתור. אבל הציפורים כבר התרגלו לנוכחותו ונושקות לפתחו והשמש עולה בדיוק בזווית הנכונה כדי להאיר אותן עבורו. אנחנו ממשיכים לפינה הצפון מזרחית, יורדים בדופן לרצועה בה משתפלת הגדה למעין שפלה פנימית של המאגר. כמעט ויש פה שתי גומחות שיצרו גבינו בשעות רבות מספור של צפרות. אין הרבה ציפורים היום, אבל זה בסדר, מתאים. צפרות איטית, עונתית. לקח לי כמה שנים של מרדפים אחרי הריגוש הבא, בעקבות עוד ציפור שסטתה ממסלולה ומצאה עצמה במרכזן של עדשות מציצות ורועשות. זריקות אדרנלין בטוויץ' כזה או אחר, מצוד אחרי הטיק הבא ברשימה ובתחרות הבלתי נגמרת מול צפר אחר, אפילו כנגד עצמי. שנים של התנגדות למיכה שניסה להכניס בי בינה, אך בשנים האחרונות דווקא נסחף אחרי לסדרה של טוויצ'ים מהירים ומרגשים. אבל הנה, לקח זמן, אך שנינו מיישרים שורה עם מאגר רבדים ועם יתר האתרים הביתיים, שמחייבים את אותה צפרות איטית וחווייתית. לעקוב אחרי הציפורים שיש, אחרי המחוות הקטנות והשגרתיות שלהן, להקדיש עוד יום או יומיים לעבד את החוויה. להבין שאין דבר כזה שעמום. לכל היותר עוד זמן להתמקד בתהליכים הנפשיים שעוברים במפגש אינטימי עם ציפור נפוצה.
והמאגר מחייך אלינו בנצנוצי אדווה. משלח בנו שלושה זוגות של שחפיות ים שעושות בנו כרצונן. מלהטטות מעל למים, צוללות לתוכם, שולות מהם דגים, ובפינה ההיא של הצלם, גם מזדווגות. ממש אל מול פתח אוהלו. שתי חופיות מגליות משרכות רגליהן וגם הן נעמדות למולו, אדמוניות ויפות להפליא, ולרגעים אני שוכח את הצפרות האיטית שכל כולה התמסרות למה שיש, לא לאותן שאין, ומתקנא בצלם. ממש עיקצוץ של קנאה מהימים של הצפרות המהירה. אך כמו שהקנאה באה, כך היא מתפוגגת. עם מעוף השחפיות ששבות ליעף נוסף למולנו ופרפור עקוד שמרפרף והשחור והלבן שהוא עקוד בהם הופכים ממהירותו לאפור אחד נמרח, ואז חוזרים לשחור ולבן ועוקדים אותנו ביופיו. טרטור איטי של תור מצוי וראשים מבצבצים של צבי ביצה, שאיטיותם איטית מכל צפרות איטית.
