דילוג לתוכן

צפר בורח מסערה

ימים של סערה | 22 בדצמבר 2021

צפר בורח מסערה, סערה בורחת מצפר, אך נגזר עליהם להיפגש, והם יפגשו, מובן שיפגשו ויפלו זה על צווארה של זו, יְבַכּוּ את ארבעים ושמונה השעות המבוזבזות, איך ביום שני נאלצתי שלא בטובתי להימלט מיפעתה של הסופה, הסתופפתי בצל כנפיו של שלדג לבן-חזה ירושלמי והתקנאתי בנוצותיו, שהפכו אחת עם המטר הזועף. גם יצאתי במחול מסתחרר וסוער עם עלי השלכת, עלי תות שנשרו, מחוללים ברוח כלבבות שבורים וכמושים ואני מעופף איתם, מבקש לשווא קיכלי לבן-גבה בין עצים עירומים ושיחים כפופים. והגשם שב להכות ואני נסוג מפניו אל המסתור של תחנת הצפרות, אל השלדג שעוד עומד שליו בגשם ועט לשלות צפרדע מהבריכה, רק רגליה מציצות ממקורו שמזהיר מטיפות. ונהי חורפים משתלב יפה בחורף שירד על הארץ ועל העיר, גם שלושה פרושי הרים משכרים ביופיים. אך הסערה מכה בחוף במלוא עוזה ואני על ההרים בירושלים. אמנם יש גשם ורוח וקר לי עד לשד עצמותיי, אבל מה בין זה ובין תצפית ים סוערת ולהוטה; לבי במערב ואנוכי בסוף מזרח.

גם יצאתי במחול מסתחרר וסוער עם עלי השלכת, עלי תות שנשרו, מחוללים ברוח כלבבות שבורים וכמושים ואני מעופף איתם, מבקש לשווא קיכלי לבן-גבה בין עצים עירומים ושיחים כפופים. והגשם שב להכות ואני נסוג מפניו אל המסתור

שלדג לבן-חזה

ולמחרת, יום שלישי, אני בגעש, נושק לים, שאפור הוא כפלדה, גליו מסתערים זה על זה לבלוע עצמם חיים. אך אני רק נושק לחוף ונאלץ לשוב על עקביי, אל השדות והחופזים הזהובים, כי עתותיי לא בידיי ואיזו מין תצפית סערה שבורה שזו הייתה. ורק הבוקר, יום רביעי, ארבעים ושמונה מתחילתה של המערכה החורפית, אני מגיע עם רוני לתל יבנה-ים, שנינו כאן ללקט שאריות, אולי תטיל עלינו סוֹפָה של הסופה ממגדנותיה המלוחים. ואמנם, רק יורדים אנו מהמכונית ולהקה של יסעורים מצויים מתהוללת עם הגלים הסוערים, עשרים יסעורים, שלושים, ואנו ממהרים אל התל, להתיישב באותה תנוחה לא נוחה ולחכות, והדקות מורטות את עצבינו אחד אחד, כי כך היא תצפית ים: ההמתנות בה ארוכות מהצפייה בציפורים, כי הן באות רוכבות על הגלים וחולפות מהר מהרוח.

מדרום ומצפון לנו יורד גשם, אל מולנו גלים וקצף ים ומישברים שמתנפצים על הכורכר המתפורר. הרסס המלוח בפנים ויש קור צורב של חורף והחצובה מרקדת ברוח ושחף עיטי בין יתר השחפים ולהקת חופיות מלחכת את פני הים, אפילו שמונה סייפנים מלבינים על רקע הרקיע והים שמתכהים והולכים. עוד יסעורים חולפים מצפון לדרום, מתקשתים מעל לגלים, הלובן של בטנם מתחלף בשחור גבם וחוזר חלילה, איתותי אור מתוך הכהות החורפית. רוני ואני מחויכים, מאושרים, אך יש בנו גם תחושה עמומה של קיפוח, משהו שעוד חסר לנו להשלמת החוויה במלואה. חיכינו ארבעים ושמונה שעות ומגיע לנו יותר מזה; אפילו יותר מיסעורים, רסס וגלים.

ורק הבוקר, יום רביעי, ארבעים ושמונה מתחילתה של המערכה החורפית, אני מגיע עם רוני לתל יבנה-ים, שנינו כאן ללקט שאריות, אולי תטיל עלינו סוֹפָה של הסופה ממגדנותיה המלוחים. ואמנם, רק יורדים אנו מהמכונית ולהקה של יסעורים מצויים מתהוללת עם הגלים הסוערים

עם הצפרדע
יסעורים מצויים

והנה, בלב הים, נוצרת קשת ומבשרת שיש למה לצפות. על אפור הפלדה של הים נשפכים רבבות של צבעים והלבן של שחפי האגמים נצבע בוורוד שמח, אפילו הקורמורנים כבר לא לגמרי שחורים, מרובבים הם בריבוא גוונים. ועוד שלישיית יסעורים לוחכת את הגלים הסוערים, עולים ויורדים עם תנודת הגלים וחוצים את הקשת ולרגע גם הם הופכים צבעוניים ומלאי חיוך, כמו רוני וכמוני. ועדיין, עם כל השמחה שבנו, עוד חסר לנו אותו משהו נוסף ואנו מלאי ציפייה והקשת לא מכזיבה, כי בא הגשם וניתך עלינו במלוא עוצמתו.

והסערה ואני אחד אנו עכשיו, הרעם מרעים כהלמות ליבנו המשותף והברק מבריק בהתפוצצות של תשוקה, ואנו מתפלשים בנוזלים והחול זורם מתחת לנו, חי ונושם, והגשם מרתך לאחד את המים והשמיים, את הצפרים והציפורים. הכל עתה אופק אפור ואפל שיורד עלינו ועוטף אותנו ולא ניתן לראות עוד מאום, רק חיוכים לחים ורחבים שמזדהרים מהתל, כמגדלור של אי שפיות צפרית.

רוני ואני