דילוג לתוכן

צפר על

טקטיקות צפרות בעמק המעיינות | 13 בספטמבר 2024

רבים שואלים אותי איך זה שאני כזה צפר על? מהו סט הכישורים שהופכים אותי לצפר השדה הטוב ביותר שפעל כאן מאז ימי בר-כוכבא? הם מנסים לבדוק איתי, בדחילו ורחימו, איך ניתן לפתח יכולות איתור וזיהוי כמו שלי. ואני מחייך בביטול ועונה שיכולות שטחיות כמו איתור וזיהוי ציפורים חשובות לצפרים בשר ודם, לא לצפרי על כמותי. אני, גם אם ירוץ יען לעברי וידרוס אותי, לא בטוח שאדע לאיזה כיוון להסתכל כדי לאתר אותו. אם צטיה תצעק לי בתוך האוזן, אולי תרעיד בי ההבנה שכנראה יש איזו ציפור לידי. ויש מצב שאצליח לזהות שרקרק מצוי אם הוא ישב לי בכף היד ויעיף עלי את כל צבעיו. לפחות אם התאורה תהיה מספיק טובה. לא גבירותיי ורבותיי. את זוטי הזוטות של איתור וזיהוי אני מותיר לצפרי חולין בינוניים. מהם יש מספיק. לי—האחד והיחיד—יש כישרון מולד אחד בלבד ואותו אני מקפיד לפתח ולאמן ולשמור עליו מכל משמר. כי מה שהופך אותי לצפר שאני, לאותו צפר על אלוהי שכזה, הוא היכולת המופלאה שלי לאתר צפרים כשהם מאתרים ציפורים. כן, גבירותיי ורבותיי, זוהי היכולת שהופכת אותי לצפר העל שאני.

אני, גם אם ירוץ יען לעברי וידרוס אותי, לא בטוח שאדע לאיזה כיוון להסתכל כדי לאתר אותו. אם צטיה תצעק לי בתוך האוזן, אולי תרעיד בי ההבנה שכנראה יש איזו ציפור לידי. ויש מצב שאצליח לזהות שרקרק מצוי אם הוא ישב לי בכף היד ויעיף עלי את כל צבעיו. לפחות אם התאורה תהיה מספיק טובה. לא גבירותיי ורבותיי. את זוטי הזוטות של איתור וזיהוי אני מותיר לצפרי חולין בינוניים.

זרון פס על רקע סיקסק

קחו לדוגמא את הבוקר בכפר רופין. מצויד בנקודות עניין מאבנר, אני הולך לאיבוד בין השדות והבריכות, מוכרע בעומס ציפורים רב מדי, לא מזהה את מרפקי מישבני, שלא לדבר על כחל או שניים. אני מסתובב אומלל עד שבמרחק אני מאתר את ערן מדריך קבוצת צפרים, שמשקיפה על השדות. אני עוצר לידם, שולף צפר אומלל מהטלסקופ שלו, נועץ את עיני בעינית של הטלסקופ ובום! כל רגבי האדמה שזה עתה נסעתי לידם הופכים לשדמיות אדומות-כנף. אני קד קידה אצילית וכל הצפרים מודים לי בהכנעה ובהתרגשות על התגלית שהם גילו לי. אך אני גם מזהה בתודתם נימת אכזבה על שכל השדמיות הן אדומות-כנף. שהם לא מצליחים לגלות עבורי ולו שחורת-כנף אחת. אני מחייך בביטול, כי במרחק אני מאתר מכונית חשודה. אני דוהר אליה ומגלה שהאוטו דחוס באורי, יונתן ושחר. החבורה. וגם ברן, הנבזה הזה, שמנהג אותם ברחבי העמק. אתם מבינים? הוא מנסה להתעלות עליי במגרש שלי. במקום ללטש במשך שנים את היכולת לאתר צפרים מאתרים ציפורים, הוא עושה קיצורי דרך ונוהג אותם את התצפית. אחר כך הם עוד יודו לו, התמימים. אני מגחך בבוז, משליך אותו ממושב הנהג ושואל אותם בנונשלנטיות, "נו חברה? מה יש פה בעננים?" הם נאנחים, כאילו שכבר יצאתי להם מכל החורים כבר אז, בכרוון הסנגלי. יונתן ממהר להחביא ממני את הסנדוויץ', שחר עושה קולות של נחירה ואורי מפנה את מבטי אל רגבי האדמה. שוב רגבי אדמה. מסתבר ששניים מהם הם שדמיות שחורות-כנף. לא, זה פשוט לא ייאמן איזה צפר על אני. איך איתרתי את החבורה מאתרת שדמיות שחורות-כנף. אני מנופף במלכותיות את ידי לעברם, אבל לרן אני זורק מבט של דִּיר בָּֿלָק וממהר לאתר צפרים נוספים שעסוקים בלאתר ציפורים.

אני הולך לאיבוד בין השדות והבריכות, מוכרע בעומס ציפורים רב מדי, לא מזהה את מרפקי מישבני, שלא לדבר על כחל או שניים. אני מסתובב אומלל עד שבמרחק אני מאתר את ערן מדריך קבוצת צפרים, שמשקיפה על השדות. אני עוצר לידם, שולף צפר אומלל מהטלסקופ שלו, נועץ את עיני בעינית של הטלסקופ ובום! כל רגבי האדמה שזה עתה נסעתי לידם הופכים לשדמיות אדומות-כנף.

למשל, את טוביה חולב מאיזו בריכה נסתרת שלל ציפורים מעניינות. אני עוצר לידו, אבל לפני שאני מספיק להתעמק במלאכתו, אני מרחרח במרחק את החבורה מאתרת מירומית שחורה במאגר צמרת. אני סוחט מטוביה הוראות כיוון למאגר, מעמיס צפר צעיר שעוד לא ראה מירומית שחורה מימיו ובגדלות נפש דוהר איתו ולוקח אותו לאיבוד בכל רחבי העמק. אחרי רבע שעה כזו, במהלכה הוא מתייסר ביסוריי לייפר נמוג, אומר לי הצפר הצעיר בייאוש שבשביל המאגר כדאי אולי לפנות ימינה. אני אומר לו בכעס שבטח ושאני יודע ומה הוא חושב לעצמו, ושובר את ההגה ימינה ושתי דקות אחר כך עוצר בחריקת בלמים ליד המאגר. יש מעליו כמה מירומיות. אחת מהן היא בטח השחורה. אבל לכו תזהו מירומית שחורה בצבעי חורף. לא, באמת! לכו תזהו מירומית שחורה בצבעי לבן ואפור. אולי, ביום טוב, יש לה איזה כתם נמרח במורד הצוואר ומקור קצת אחר. איך אחר? שאלה מגעילה. אני זורק לחיים הצפר שזו המירומית ההיא, מוודא שהוא לא מצליח לצלם כדי שאיזה חכמולוג לא יפריך לי אחר כך את הזיהוי ומזהה את החבורה מעליי. הם ליד טוביה, שאולי ניסה להסביר לי אז, שיש לי מתחת לאף מירומית שחורה. ואכן מעליהם מעופפת ציפור שהם נרגשים לצלם. עכשיו אני צריך להחזיר את חיים לנקודה ממנה חטפתי אותו בגדלות נפש, הנקודה שנמצאה בדיוק מתחת למירומית השחורה, שנחה עכשיו לצד מירומיות אחרות. כמו שאמרתי: צפר על.

אני נשבר, מתכופף וממלא אגרוף בחופן חצץ. צפר צפר, אבל רבאק. צריך להעיף מפה את החצוצרן. רק שאז מיכה צועק בשמחה, "תראה פיקי, חצוצרן חרמון!" ואני מוחה דמעה שנקווית בזווית עיניי, בגלל הרוח או בגלל הפער המצטמצם, ונופל על כתפיו בשמחה מעושה: "יו, מיכה, מזל טוב! סוף סוף חצוצרן. איזה לייפר כייפי, מגיע לך, באמת שמגיע." מאחורי גבו מגחך לי התהום הסורי, ואני יודע שלא תאמינו—אפילו אני לא מאמין על עצמי—אבל לא דחפתי את מיכה לתהום! טוב לב ארעי שכזה. באשמת דלילות החמצן, או הרוחות המקפיאות והמחורבנות האלה.

מירומית שחורה בין מירומיות לבנות-לחי (ומשמאל גם שתי מירומיות לבנות-כנף)