קְּדֻשּׁוֹת בעמק

אני מתרחק מהלהקה כדי שהציפורים תוכלנה לאכול בנחת. שתי דּוּכִיפוֹת מתרעמות על צעדיי, ממריאות ופורשות את כיפותיהן. אך לפחות היונים, התוכים והקאקים נרגעים ומשתקעים באכילה. רק שאז אני שומע כחכוח של רמקולים מהוססים, שצוברים ביטחון ומתחילים להרעים וכל רעם שלהם משלח את הלהקה המעורבת למעוף נוסף, שכמו עוטה את העיר בהינומה צבעונית וקולנית. שניים שלושה כחכוחים והרמקולים מוצאים את התדר הנכון ומתחילים לרעום שיר חסידי, שמהדר ומפאר את האל בהגייה אשכנזית שמנסה לפתוח שערי שמיים, אך נתקלת בקריאות הרמות שבוקעות מהרמקולים של בית הספר הפלסטיני בפאתי ואדי ג'וז, שבדיוק החל לזמן תלמידים לבוא בשעריו. מעל לעמק נוצרת סערה ווקאלית של תרועות בערבית סמכותית ושל שיר חסידי מתחנחן ומתחנן ושל זעקות התוכים הנזיריים הנמלטים. המקצב שמנסים להכתיב אדומי החזה, בתקתוקים הבלתי פוסקים שלהם, נכשל ומתערער והקקופוניה חוגגת. ציוץ כפול של פפיון שדות צולח בשלום את הסערה ואז טובע בה ונעלם מאוזניי.

הדּוּכִיפוֹת פורחות בכיפות זקופות ופרושות וקאק מביט בי בתמיהה, ראשו ממוסגר בזהב המתנצנץ של כיפת הסלע, ונראה שהוא מבקש ממני הסבר. אני מושך בכתפיי בהתנצלות ומבטי נמשך מעלה, לכיוון האוניברסיטה. שם, עדת חסידים לבושים בשחור ובלבן, מגבעות לראשיהם ופניהם מופנים אל הר הבית, מתנענעים בתפילה שהייתה יכולה להיות חרישית אלמלא השיר הזה, שלא מפסיק לרעום ולפאר ולהדר את מלך מלכי המלכים באותה הגייה אשכנזית נמתחת ומתחנחנת. הם מוקפים בשוטרים מבולבלים שלא יודעים אם להתייחס לאירוע כאל הפגנה או כתפילה, ומה לעזאזל יחסו של בן-גביר לחסידים: הלנו הם או לצרינו? ראויים לחבטה או לטפיחה? סוס משטרתי צוהל ועושה את צרכיו. שורה של גללים מהבילים נמרחת על הכביש והנה הלך אוויר הרים צלול כיין.