הוא מרוצה מרמת הציפייה ומחליט שבאה העת, לחשוף לנו את מלוא תפארתו. הוא עף לקראתנו, נוחת על עץ המילה ומתחיל למלמל קלות. מקורו כמו מעיין, מפכה פרפור קל, פררררר….פררררר…ואז השירה. היא מפליגה על מי האגם: שריקה גבוהה, שקטה, מסלסלת ומתעגלת. בתוכה וסביבה נארגת המיית צלילים מורכבים, שרוכבים על השריקה השקטה, מדלגים ממנה ואליה בסולמות זרים ומוזרים. הקיכלי בוחן אותנו, מוודא שאנו מביטים, מקשיבים, לא מאפשר לנו להתנתק.
הוותיקים שבמכריו, הירושלמים שעולים אליו לרגל יומיום, מציעים לנו להתמקם סביב שיח הפירקנתה. הוא רעב, הם אומרים, מיד הוא יעוף אליו, "תתקרבו, תתקרבו," הם מזמינים בנדיבות של מארחים. מיכה ואני קצת חוששים, אומרים שלא צריך להגזים, הוא יפחד ויישאר על העץ. חבל. הירושלמים מגחכים, אומרים שאין מה לדאוג איתו, הוא התאהב במעמד הכוכב, "אתם תראו, הוא יבוא ויתקרב, הוא בכלל לא חושש." אנחנו נמשכים אחריהם, ובכל זאת שומרים על קצת מרחק. אינסטינקטים צפריים. הקיכלי זורק מבט, מפסיק את שירתו, מלשלש וצולל אל השיח. הוא נוחת עמוק בתוכו ומשם עושה דרכו החוצה, נע בין העלים הירוקים והפירות האדומים, זורק אלינו מבטים מתחנחנים, פתייניים. אנחנו מתקרבים עוד, צעדים הססניים ואז הססניים פחות. אנחנו כמעט במרחק נגיעה ממנו. הוא מקפיץ פרי אדום, בולע אותו וכל מבטו אומר סיפוק מההערצה, שמלטפת את כנפיו. עכשיו הוא מצטרף לירושלמים ומפרפר את הפררר… שלו, "בואו, בואו, אל תחששו, אני כאן, מחכה לכם. רוצים לראות איך אני מקפיץ פרי?" והוא שולח את מקורו, קוטף פרי, מקפיץ אותו וקוטף אותו שוב, מהאוויר. "נו," הוא מברר, "איך אני?"
הוא מרוצה מרמת הציפייה ומחליט שבאה העת, לחשוף לנו את מלוא תפארתו. הוא עף לקראתנו, נוחת על עץ המילה ומתחיל למלמל קלות. מקורו כמו מעיין, מפכה פרפור קל, פררררר….פררררר…ואז השירה. היא מפליגה על מי האגם: שריקה גבוהה, שקטה, מסלסלת ומתעגלת.
