קטי עוקבת אחרי הטנגו הזוגי של כלב ואיש, ונוזפת בי שאהיה תקיף איתו יותר, שאגיד לו שיפסיק ושאני יכול גם להוסיף דחיפה קלה, להדגשה, "תראה לו מי פה האדון". בחיי, שזה המשפט האחרון שציפיתי לשמוע ממנה בבית שלי. אבל אני בולע את הגאווה הפגועה ואומר לה, שאני לא יכול לעשות לחיים דבר כזה, ושהיא הפסיכולוגית, אז היא חייבת להבין אותו, הרי הוא כלב טראומטי. כמעט כמו לולה. חיים, במקום להוקיר לי תודה, תולה בי את המבט הנבגד הזה שלו ופולט יבבה ארוכה, ואני נכנע ונותן לו לדחוק את הזרבובית ואת החרטום ואת החוטם הלח, שירחרח ויבין שאין לי מה להסתיר, שלולה לא מאהבת, בחיי שלא, רק כלבת עוטף אומללה, שתצטרף מעתה לכל צפרות שבת במאגר, "כי היא חייבת להתאושש ולהתרגל ולזכות בחיים שלה מחדש, ובבקשה תבין, היא של יואב, לא שלי. נשבע." אבל הוא נסוג אל המיטה שלו, מאוכזב, וקטי נסוגה ממני, מאוכזבת גם.
מהמטבח היא עוד שולחת בי מבט כעוס ואומרת, שאם זה חוש הריח של חיים, אז אני יכול לפחות להחליף מכנסיים והריח של הכלבה ההיא יעלם. אני נחרד מהמחשבה. המכנסיים לא קרובים אפילו למידת הטינופת המחייבת החלפה וכביסה, ומשיב לה במגננה, "קטי, איך את יכולה להציע דבר כזה בימי מלחמה? מה עם טיפת הזדהות? שחף לא החליף מכנסיים איזה שבועיים או שלושה. אז אני? אחרי הקפת מאגר אחת? נו באמת". היא מסתכלת בי, כאילו זו המוזרות האחרונה שהיא צריכה ממני עכשיו על הראש, ואני מחייך אליה כדי להרגיע אותה, והיא דווקא מתייאשת יותר ונאנחת, כמו מבינה, שאולי זו באמת עוד מוזרות שלי, אך אין סיכוי שזו תהיה המוזרות האחרונה שהיא תזכה לראות ממני.
קטי עוקבת אחרי הטנגו הזוגי של כלב ואיש, ונוזפת בי שאהיה תקיף איתו יותר, שאגיד לו שיפסיק ושאני יכול גם להוסיף דחיפה קלה, להדגשה, "תראה לו מי פה האדון". בחיי, שזה המשפט האחרון שציפיתי לשמוע ממנה בבית שלי.