בפרץ לא אופייני של נימוסים והליכות מציע לי אייל מהמיחם המפורסם, זה שאוצר בתוכו מאוצרות הנקטר הפרטי שלו: קפה בטעמי נאות חובב. אמנם גרוני ניחר מרוח הקדים העוצמתית ומענני לס שמוצאים דרכם אל נחיריי ופי, אך אני נזכר במה מדובר, נרתע מהמשקה, מסרב לו באדיבות ואז בתקיפות. אך דבר לא מרתיע את אייל שאומר בחיוך (מלאכי או שטני), שהקפה הוא גמול ראוי על הצוקית חכלילית שאתרנו הבוקר בכניסה לנאות חובב. הוא פותח את המכסה של המיחם וניחוחות מוזרים עולים ממנו. חנקן גדול נמלט במעוף מהיר. עמודי תפרחת של שום הנגב קמלים ומתייבשים. חיפושית רצה מצוירת טומנת ראשה בין מחושיה וגם מיכה נסוג אל בין צללי השיטה ומותיר אותי לבדי אל מול ההצעה הלא מפתה. אני מבין שאין מוצא, כי גאוותו של אייל על מרקחות הקפה שלו אינה יודעת גבולות ובוודאי שאינה יכולה לקבל לא כתשובה. אז אני אוזר עוז, מהסס, אוזר עוד עוז, שוב מהסס ובלית ברירה לוגם מהמיחם, שמלא הפעם בקפה שטובע בחלב בטעם בננה ובשביל הטאץ' הסופי מועשר בשמנת. אני נשנק ונחנק, אבל היה יכול להיות גרוע יותר, כבר היו פעמים גרועות יותר. אני די בטוח בזה, אם כי אני לא באמת מצליח להיזכר בפעם קונקרטית שכזו, בוודאי לא כשהבטן מתהפכת מהשילוב האכזרי של קפה, בננה ושמנת. אני מזייף חיוך ומחמאה ואייל המוחמא מבטיח שבפעם הבאה הוא יתעלה על עצמו והקפה יהיה עם חלב בטעמי פונצ' בננה ומועשר בחמאה ושזה יהיה קרם דלקרם, שכמותו לא נלגם במזרח התיכון. אני מקלל חרש ונודר שלא לאתר שוב צוקית חכלילית בגוש ב"ש, שלא להתקרב יותר לגוש ב"ש.
