קפריסאי במשמר

מדברון עלום מסלסל, עיט ניצי גולש ממזרח ומזמן אליו את כל עורבי הסביבה. קוצנים מתרוצצים בין הסלעים וקורא מטפס במדרגות סלע. אנו מוותרים על מערת המטמון, חוזרים בנחל באותה איטיות מהורהרת, מלווים בשחורי-זנב קרובים וסלעיות שחורות-בטן ששומרות על מרחק ונקלעים ללהקה של חצוצרני מדבר; שמחים להיקלע למארבם, יושבים ביניהם נותנים להם לעשות בנו כרצונם והם מלקטים סביבנו זרעים, אולי גם חומרי קינון ומקורם מעטר בורוד את הקרקע, שמתחילה לההביל את חומה ואנו בכלל בסוף החורף, יש עוד זמן ללהטו חסר החמלה של הקיץ.

זוג של סנוניות מדבר בונה את קינו בחגווי הסלע, לבנינים משויישים לא נחים לרגע ואנו חוזרים באותה הדרך, שיח שיח, סלע סלע, דרך חרדון צב מתחמם בשמש האיטית ועוד טריסטרמיות ועפרוני מדבר ידידותי ולא חששן ורגע לפני שנשפך הנחל לכביש, בא סבכי ערבות יפהפה, גם הוא כסבכיים שלפניו, עושה שפטים מדבריים בסבלנות שלנו, מוליך אותנו באף מקצה שיח אחד למשהו, עולה יורד, מציץ, נעלם ושוב מציץ ולבסוף, מלא מעצמו ומעלי המיתנן, נעלם אל חיבוקו של המדבר.

אנו שבים אל המכונית, דרך זוג שרקרקים גמדיים שיופים עושה אהבה עם עץ שיטה ומתקשרים לאלדד ששמח להצטרף אלינו לתה ופרפר בקליה המחשיכה. כתום-קצה מדברי קוראים לתשוקה העכשווית שלנו ואנו תרים אחריו בכתמים המקלישים של המנתור. מושית נחבאת על דגן, מוקפת בעינפזים קלילים וירקרקים. השמש יורדת להסתתר מאחורי מצוק ההעתקים והאור שב להיות רך וענוג, אור עצלתיים שמתאים לנו, אם רק נאתר כתום-קצה בתום היום. לבנין הרכפה כבר נרדם על רכפה, חובק את הגבעול הצר ברגליו הקטנטנות. עש מעופף, חגב קופץ ומיכה כמעט ודורך על כתום-קצה ישן. שלושתנו חגים סביבו, עגים לו מעגל, רוכנים, שוכבים, מצלמים, והפרפר בשלו, הוא ישן, חולם על היום שהיה לו, על היום שנותר לו: שארית חייו המהירים בצילו של המדבר האיטי ובצילם של כמה צפרפראים, שיומם עבר בעצלתיים מדבריים, בין סבכי-גרון ובינו.