קקפוניה של דורסים

חיוויאי עומד על עץ שיזף ונועץ בנו מבט כתמתם ועז. אני מנסה להישיר אליו את מבטי, אך נכנע ומשפיל את עיניי. הוא נדרך, כסליו אוזרים עוז, כנפיו נפרשות, חובטות פעם ופעמיים, כמו מנסות את עצמן. הוא מלשלש, אוסף את כנפיו, חובט בן שוב וממריא, מותיר אחריו רק את מבטו הנוקב והיוקד, נתיבים חרוכים בזיפי הדגן המזהיבים. רחשים של נחשים נמלטים. לחשושים נחרדים. החיוויאי מתעלם מאתנו ומהם. הוא מתעגל מעלינו בדאייה חסרת מאמץ. שריריו מרפים לאחר ההמראה, נחים, נותנים לאוויר החם לשאת את בעליהם, לרוח הקלילה ללטפם, לתנועות לא נראות של האברות לתמרן את הגוף המעופף אל אין הסוף. הוא מטיל עלינו צל ובעצלתיים דואה אל מעבר לחורשה. הבזים מלהטטים, לא נסמכים מדי על כושר דאייתם, רודפים את העיט הגמדי הלאה, אל מעבר לגבולות העמק הקטן. עטורי ניצחון הם שבים אל פירחוניהם, שממתינים מצווחים, על צמרתו של עץ אורן.

השמש מבעירה זהרורי אור בחוחני קנרס וקיפודנים סוריים, מחוללת בפריחתם, משלחת מהם ניצוצות צבעוניים ומסנוורים. צופית זכר בא לרחוץ בתבערת הצבעים, גופו מתלקח ביופי רהבתני. צבי זכר נועץ בנו מבט מצטנע. צבי שני מתרחק בניתורים מהירים, שצוברים מהירות לדילוגים רוהטים, ריצה ודהירה, עד שיעלם בין עצי השיזף. זוג כרוונים מסוככים על אפרוח יחיד, מטילים עליו צל מגונן. משפחה של חוגלות מועדת אל העמק, נעמדת ובוהה בנו בחשש. האפרוחים הרבים נסמכים על הוריהם, מחפשים במבטם הנחיה, וכמו על פי צו לא נראה, נעלמת המשפחה כולה, בלעתה האדמה.