קרבות החרמון

חצוצרני חרמון | 26 יוני 2026

מגירים זיעה אנו מהלכים בין סלעי הגיר של גבעות הקרב. השמש, שהביסה את ערפל הבוקר, צובעת את לחיינו באדמומית צרובה. הגרון ניחר בצימאון שניכר גם במורדות החרבים של ההר. יבש, פריחה מועטה, כרי הצמחייה מתעגלים ומסתגרים בתוך עצמם כנגד השמש הקופחת. יש קצת אכזבה. מעט מאוד ציפורים וגם אלה שישנן רחוקות מאוד. לא מאפשרות לחוות אותן כמו שצריך. שלושה בזי חופים נאבקים בארבעה בזים מצויים, מחזה שיכול היה להיות יפה, אלמלא נערך רחוק כל כך והבזים לא גדולים בהרבה מנקודות מרצדות. צחיחנית חרמון מבליחה, עולה למעוף ראווה ברקיע הריקני, שבולע אותה לתוכו. שתי משפחות של סלעית אירופית, חוגה שרה כאן, בארית עפה שם. שום טסית אינה מעופפת ואף עורב שחור אינו מקרקר ומשחק עם הדי קריאותיו שחוזרים אליו מהסלעים הבקועים. שְלוֹגִית בודדה מבצבצת בוצית במצפה שלגים, מנצנצת תזכורת לימים קרים יותר. קרע של ענן שחמק מחום השמש נסחף צפונה, אך אפשר לראותו מדמם לחות, מתפוגג והולך, בקרוב יעלם כענן ואיננו.

אנו מושכים כתפיים בהשלמה ומתחילים לרדת דרך הרכבל אל המשעול הרגלי, שחוצה עוד כמה דולינות. גיבתון סלעים שר אלינו מהכבל של הרכבל, עורבני מחטט מתחת לסלע מבוקע, מחפש גוזל או ביצה, וחנקן אדום-גב מאיר אלינו ממרחק. אין טסיות, אך ישנם הדים מקוטעים של שירת סיטה רחוקה. עדיין אין עורבים שחורים, אבל חיוויאי צחור כשלג רענן צולל מטה בטפרים שלוחים, שנושאים חרש בשורת מוות לנחש מלחש. עוד שתי באריות, תפוחית יפה, צמחים כמושים ופרפרים תזזיתיים. אכיליאות נאנחות בצימאון צהוב ופעמוניות מרכינות ראש סגול וקמל. עוד סלעים מבוקעים ועכשיו גם רעם תותחים כותשים. חוץ מזה ריקנות מכמירה. אני נזכר בערפל הכבד שעטף אותנו הבוקר, בקרירות הנעימה שליוותה את ההשכמה המוקדמת, אפילו בנחליאלי הלבן שנמלט אתמול בירדן ההררי מפרחון שרדף אחריו רעב. כמו עולה החורף באוב, משלח בי תקוות וכיסופים, אולי דווקא חיצי עינוי משוננים.

אין טסיות, אך ישנם הדים מקוטעים של שירת סיטה רחוקה. עדיין אין עורבים שחורים, אבל חיוויאי צחור כשלג רענן צולל מטה בטפרים שלוחים, שנושאים חרש בשורת מוות לנחש מלחש.

חצוצרן חרמון

חצוצרן חרמון

השביל מתעקל, משתפל אל עמק שמעברו האחד חורש נמוך וקוצני ומעברו השני דרדרת של סלעים מבוקעים, ביניהם עולים עצי אגס סורי מיוסרים וצמאים, עיקשים למול תנאי הקיום הקשים. מיכה מזהה על המדרון שני חצוצרני חרמון ודוחק בי שנעלה אליהם. אני מנסה להסביר שאין סיכוי שהם יחכו לנו, אבל זה כמו לדבר לקיר, או במקרה הזה לגב, כי הוא מדלג ומעפיל במעלה (טוב, לא בדיוק בקלילות, אבל נגיד). אני מקלל ומזדחל אחריו, והוא, במקום להתעייף ולהאט, רק מגביר את הקצב, כמו מנסים צעדיו הממהרים להדביק את החיוך שהולך וכובש את פניו, מתרחב עד ששוליו משתפלים אל מעבר לראשו ואני יכול לראותם מאחור. כל כך רחב החיוך.

הוא שובר שמאלה ומתיישב על אחד הסלעים המבוקעים. שני זיקוקים ורודים סובבים אותו במהירות מסחררת. עכשיו פי נפער, תחילה בתדהמה ואז בחיוך מתרחב, שגובר על העייפות ועל החום ועל הצמא. שני חצוצרני חרמון זכרים עסוקים במאבקי נחלה. הם לא מפסיקים לרדוף זה את זה, הרוח שורקת בנוצותיהם והם מצרצרים בחמת זעם הדדית. סלע אחד, מתנשא ומחודד, מושך אותם במיוחד, והם נאבקים לכבוש אותו זה מכנפיו של זה. פעם נעמד עליו האחד, פעם השני. הוורוד בכנפיהם מתחרה בכתום של החזזית, שנצמדת צמאה לסלע ולחריציו. אלה אותם חריצים חדים וזוויתיים שמכאיבים לי, אך למי אכפת עם שני החצוצרנים שמתפקדים כמניפות מנוצות, עפים קרוב כל כך שמעופם משיב רוח על גופינו המיוגעים. קשה לכוון את המצלמה, גם בגלל העייפות שמאטה את התנועה וגם בגלל תזזיתיות המעוף של שני החצוצרנים הניצים. הצרצור מקיף אותנו, גם משק חרישי של כנפיהם המנופפות. אחד מהם עוצר לרגע על צמרת של שקד קטן-עלים, פוער את מקורו העבה והמשונן ומספיק שבר של שירה, לפני שמוברח בידי החצוצרן השני. מתוסכל, הוא עוצר על סלע המחלוקת. רק ראשו מציץ, מקורו האימתני מקנה לו ארשת של ליצן מיוסר. נוצות הכיפה מעט סמורות, מהרוח או מהמאבק. הזכר השני מתנפל עליו בחמת זעם רצחני והוא נסוג אל המסלעת שמעל.

הוא שובר שמאלה ומתיישב על אחד הסלעים המבוקעים. שני זיקוקים ורודים סובבים אותו במהירות מסחררת. עכשיו פי נפער, תחילה בתדהמה ואז בחיוך מתרחב, שגובר על העייפות ועל החום ועל הצמא.

חצוצרן חרמון
מתקוטטים
נוחת על האגס

אני מנצל את ריחוקם היחסי, משנה מיקום ומתיישב ליד מיכה. מעלינו, ממשיכים שני הזכרים להתקוטט. כנפיים נחבטות, מקורים נפערים וטפרים נשלחים. אחד החצוצרנים מבצע הטעייה, מנתק מגע, מעפיל מעט במעלה המסלעת, נותן לשני לרדוף אחריו, ואז משנה כיוון, עף לצמרת של עץ השקד ומשלים קטע קצר של שירה. תרועת ניצחון. הוא ממהר לצנוח לסלע המחלוקת, פורש כנפיים כמנצח, ומכין עצמו להגעתו של הזכר השני. גם אנחנו מנסים להכין את עצמנו ואת המצלמות, אך הכל קורה מהר כל כך וקרוב כל כך ועוצמתי כל כך, ואנחנו לא מצליחים לצלם. לפחות לא תמונות חדות של הציפורים. המצלמה שלי מתמלאת צילומים חדים של סלעים ריקים וצילומים מטושטשים של חצוצרנים ורדרדים. הם מקיפים אותנו שוב ושוב, מתייחסים אלינו כאל לא יותר משני סלעים מוזרים ומתנשפים. אני מוצא זמן לכעוס על מיכה שזז יותר מדי ומונע מהחצוצרנים להתיישב על ראשו. איזו תמונה זו יכלה להיות. הוא מצידו, מוצא זמן לכעוס עליי על שאני דוחק אותו מהסלע בניסיון למצוא זווית שתתגבר על אור החרמון הבוהק מדי, שצורב את הלחיים ושורף את הצילומים היחידים שיוצאים חדים.

שני החצוצרנים עסוקים בהתנצחות הבלתי פוסקת הזו. רודפים ונרדפים, מצרצרים ועפים. מתעלמים מאתנו, או לכל היותר מעיפים לעברנו מבטים מעט תמהים, כמו לא מבינים את שני סלעי המטרד המוזרים והמתנשפים האלה שפלשו לדרדרת החרבה, שהיא ארצם ונחלתם. רעם עמום של תותח מתגבר על סלסול של סיטת צוקים, שעולה מהמסלעה. סלעית קיץ מגרשת חכלילית סלעים חרמונית. קרב זכר בזכר. פרחון של חצוצרן מציץ מבין הסלעים ומביט בתמיהה בהמולה, מנסה להבין אם זה הגורל שנפל גם בחלקו. הוא עוקב במבט אומלל אחר שני החצוצרנים הניצים האלה שסבים עוד ועוד את סלע המריבה ואת שני הסלעים המוזרים והמתנשפים, שהולכים ומתבקעים בשמש הקופחת. האור מסנוור, הגרון ניחר והפרחים היפים של פרע הלבנון שגבעוליו מחוללים ברוח החמה, ממסגרים בצהוב את ראשיהם הורודים של שני החצוצרנים המתקוטטים.

שר תרועת נצחון
על רקע פרעי הלבנון. תודה לניתאי חיון על זיהוי הפרחים