כולם כועסים עלי, על שהורשתי לחיים את הגנים המחורבנים שלי, מאשימים אותי בהתעקשות שלו לרעוב. הם גם נסוגים מהסלון, כי הם מכירים אותי ויותר מכל הם חוששים שאתחיל שוב לספר, בפעם המאה, על הפלגת החובלים ההיא, בה קיבלתי עונש מהמפקד, שלא ללכת לישון בלי שאבקש ממנו אישור שינה. עונש מטופש שכזה, על הקטנת ראש מטופשת לא פחות. ואיך, איש שלום עיקש שכמותי, התעקשתי שלא להיכנע, ואחרי 36 שעות נטולות שינה, המפקד ראה אותי נרדם על ההגה של האנייה, ושלח אותי, משתאה ונזעם, לישון. בפקודה. 12 שעות ישנתי והתעוררתי בנמל, לקראת עמדות התקשרות, מופתע בפעם האלף, איך עוד לא עפתי מהקורס. לחיים לא אכפת שאני מספר לו את הסיפור והוא מהנהן בראשו, שטמון בחיקי, מתוך תנומה מורעבת.
אני מעיר אותו ואנחנו יוצאים לסיבוב צפרות קצר, מחליפים סיפורי עיקשות ומפריחים ביחד חורפים ופרושים מצויים, שהמטעים מלאים בהם השנה. גם כמה פרושי הרים, נדירים מעט יותר וצבעוניים הרבה יותר. שני עקשנים, שקשורים זה לזה ברצועה ורודה. שנינו אל מול עולם עוין. כשאנחנו חוזרים הביתה לריח הדגים, חיים מרחרח את קערתו בשאט נפש והולך לישון במיטתו, מורעב.
אני מעיר אותו ואנחנו יוצאים לסיבוב צפרות קצר, מחליפים סיפורי עיקשות ומפריחים ביחד חורפים ופרושים מצויים, שהמטעים מלאים בהם השנה. גם כמה פרושי הרים, נדירים מעט יותר וצבעוניים הרבה יותר. שני עקשנים, שקשורים זה לזה ברצועה ורודה.