קריאת הגבר

עמק יזרעאל | 9 באפריל 2021

קריאת הגבר מאיימת להחריד את שלוות העמק. היא חודרת את דפנות המכונית, מהדהדת בתוכה וביננו. מיכה מדמים את המכונית ואנו דרוכים, ממתינים לראות האם יצא הפרנקולין מסבך הקנים, יגלה עצמו לנו, שבאנו בשבילו מרחוק. במיוחד דרוך יואב, שמעולם לא חווה את מראה הפרנקולין. אך מקרוב הוא בא לעולם הצפרות, נכנס בשער שאין ממנו דרך חזרה. הקנים נעים קלות, קשה לדעת אם מהרוח שצוברת עוצמה לקראת סופת אביב צפויה, או מצעדי הפרנקולין בסבך. קולות התרועה הפרנקולינית מתעצמים, עולים אלינו מעוד פינות בשדות היוגב, אך קריאות הגבר שלנו קרובות כל כך, פורצות, מבקיעות שערי שמיים. הן נשמעות כמו מגיעות מעולמות חלליים, כל כך הן זרות להוויית השלווה של שדות העמק. זרון סוף זכר נחרד. הוא חג על מקומו ומשנה את כיוון מעופו, לתור לעצמו טרף קל יותר מפרנקולין עב בשר. אנו עוד דוממים במכונית הדמומה, ממתינים דרוכים, מלאי תקווה גם לנוכח הדקות שחולפות מבלי שהפרנקולין יצא ממסתורו. את הדממה חודרות אוושות והן מתגברות, מתקרבות. שתי צלליות מציצות. הפרנקולין מגשש דרכו בחשש, בגבו נקבה זהירה עוד יותר. השניים יוצאים מסבך הקנים. הם גלויים להפליא ומראם מפצה על כל אותן דקות של צפייה דרוכה. הנקבה מורטת גבעולי דגן, הזכר בוטש בקרקע. הוא עוצר, סורק את סביבתו, פוער את מקורו ופורץ בתרועה אימתנית, כמו להעיר את שרידי השינה מתושבי העמק הלאים, להאיץ בם לצאת לעבודתם. לועו ורדרד ולרגע מתקנא אני ביונה הנביא, מבקש להיבלע בלוע הלוויתן היבשתי שממולי, להיעלם בו, להיעלם בשלוותו ולהשתחרר מכל מה שדורש שחרור. אך הפרנקולין לא משתף פעולה, סוגר את מקורו וממהר עם זוגתו לחצות דרך חקלאית ולהיבלע בשדות הסמוכים.

קולות התרועה הפרנקולינית מתעצמים, עולים אלינו מעוד פינות בשדות היוגב, אך קריאות הגבר שלנו קרובות כל כך, פורצות, מבקיעות שערי שמיים. הן נשמעות כמו מגיעות מעולמות חלליים, כל כך הן זרות להוויית השלווה של שדות העמק.

פרנקולין שחור קורא בקול תרועה

קריאותיו וקריאות רעיו תמשכנה ללוות אותנו במהלך הבוקר בשדות היוגב וביובי כפר-ברוך, גוברות על משבי הרוח, על האכזבות שמנחילים לנו עפרוני ענק. רק אחד מהם עופף מעלינו ומיהר להיעלם בעננים הנאספים, מוסעים ברוח הגוברת. שתי שדמיות אדומות-כנף מגיעות, משלבות גלישה וחבטות איטיות וחזקות בכנפיהן הארוכות. הן מלהטטות ברוח ובנו, חגות סביבנו, אוספות גובה, מאיצות ונבלעות בתוך תוכו של ענן מאיים במיוחד. בז גמדי מפתיע אותנו, נכנס לקרב עם עורבים, אברות מתעופפות לכל עבר, גופים מתנגחים, והבז יוצא מכדור הנוצות וכנפו על העליונה.

ארבע דאות צעירות מנסות את עוצמת כנפיהן, את האפשרויות הגלומות בניע קל של נוצה. הן רוכבות על הרוח, דואות על מקומן, כתפיהן לא נעות, רק אברותיהן מתפתלות על צירן. נברני שדה מצווחים באימה שגוברת על תרועת הפרנקולינים, על שריקת הרוח הגוברת. אני מהופנט ממראה הדאות, מהפער הבלתי נסבל בין המראה המלאכי והיכולת הקטלנית, מוכנע מהמבט שטוף הדם, ששוטף את השדות, מאתר את הנברנים המבועתים. הדאות ממריאות ונוחתות על גדר של מתקן מים, מסגלות שגרת תורנויות, תמיד שתיים באוויר, שתיים נחות, בוחנות את אחיותיהן, מפיקות לקחים וממתינות לתורן. רק לנברנים אין תור, אין מנוחה, הבעתה היא מנת חלקם התמידית.

ארבע דאות צעירות מנסות את עוצמת כנפיהן, את האפשרויות הגלומות בניע קל של נוצה. הן רוכבות על הרוח, דואות על מקומן, כתפיהן לא נעות, רק אברותיהן מתפתלות על צירן.

פרנקולין. זכר

פרנקולין. נקבה

אנו נישאים על מראה הדאות אל ביובי כפר-ברוך, נינוחים ממראה שלושה זוגות של קרקירים. הגבות של הזכרים מאירות את אפרורית המים, שבות אלינו מהכתמים הלבנים שעל גופם של שלושה ברווזים משויישים. המשויישים שוחים בשלווה אצילה מגדה אל גדה. בגדה הדרומית הם עוצרים, שוטפים את גופם בתנועות פתלתלות; משקיעים במים את ראשם, מנערים גוף, גב, זנב וחוזר חלילה. הם נראים כה שקועים במלאכת הרחצה, שטופים בהנאה הקטנה הזו, בתנועות המחול המיימי. להקות של חופמאי צווארון וחופיות קטנות נארגות אל כנפי לוחמים ויחד הם עפים מעל למים, כתמים מטושטשים של אפור ולבן. חיוויאי דואה מתחת לעננים הכבדים וצבי הביצה שנמנמו על הגדה המבוטנת, מעבירים מבטם בינו לביננו. מבוהלים הם בוחרים לקפוץ ראש אל המים הקרירים ואני לומד שיעור בעברית לא מעשית: לא רק צבים הם הצבים, כי אם גם שלחופות ושלחופות—את זה אני יודע מזמן—שלחופות הן געגועים לשפיות, שתמיד אהבתי.

דאה שחורת-כתף צעירה

שלחופה קופצת ראש