מדי פעם אני קם, מותח איברים והולך לצלם גיבתון גנים שנוחת על מתנן ירוק או על אשל יבש. פפיונים צהובים רצים הלוך ושוב, מותחים עוד את גופם המוארך. עשרים כתמים לבנים וכבדים מתנתקים מהעננים הצמריריים והקלילים. שקנאים שחגים בתיאום מופלא ודואים בדומיה צפונה. כתם לבן מתמזג בעננים. חיוויאי שגולש מערבה בגובה רב. דיה שחורה משוטטת אבודה. עמודי פריחה צהבהבים של צמר מפוצל. הקור התמתן לקרירות והפך לחמימות ברוכה. קרני החמה צורבות אט את פניי, שמאדימים והולכים. עוד קפה נלגם והקנקן מתרוקן. אייל מתחייך, כמו חיכה בדיוק לכך. הוא מושיט יד ארוכה לתרמוס הירקרק, שהמתין ליד לשעתו. אני נבעת ומזכיר לו ולמיכה שאנחנו יושבים כבר שעתיים ואמנם זהו זמן מדבר, אך בכל זאת אולי כדאי שנראה מה קורה עם החנקן הגדול, על עץ השיטה שם בקצה הדרומי של הנחל. אייל נאנח באכזבה, מאכסן את התרמוס ואומר שקוראים לנחל "נחל רווחה". אנחנו מרימים גבות, כי רבאק, ציפרנו פה עשרות פעמים וגם הנחל וגם אנחנו הסתדרנו לא רע בלי שם. אז מה פתאום שם עכשיו? אייל מושך כתפיים שמוטות וחוזר ואומר נחרצות "נחל רווחה." אנחנו נכנעים, מבטיחים לקרוא לו כך ונוסעים לאורכו של נחל רווחה עד עץ השיטה, שם שנונית באר-שבע משתלשלת שמוטה ממקורו של החנקן, שרקרק גמדי מצרצר ושני סבכים טוחנים נפרדים מאתנו לשלום בעודם משתלשלים מענפי העץ ושולים מעלעליה כנימות.
