הוא תולה בי את מבטו התלותי. זוג עיניים עכורות על סף העיוורון. שלכת של פרווה שחורה מרבדת את הרצפה, שפעם, לפני שובו לביקור, הייתה נקייה. "היית מאמין חיים, שתעבור שנה ודבר לא ישתנה?" הוא מתחבט, מתייסר בשורה של מושגים שמעבר להשגתו. הזנב חובט בקצב, כמו מבקש ממני עזרה בלפענח את משמעותן של המלים חסרות הפשר: מאמין, שנה, ישתנה. כי אצל חיים החיים כולם הווה מוצק ויציב. רק בחלומות הוא רודף רוחות רפאים של חתולים, כל גופו מתאמץ אז במרדף מופשט. אך בעירותו הכל ברור: יש או אין. אוכל, ליטוף, טיול, כאלה מין צרכים של קיום בסיסי. יש או אין. אפילו האין אינו ישות עצמאית אצלו, אלא יותר מצוקה שנובעת מהיעדרו של היש. אז מה לחיים ולאמונה ולשנה ולהשתנות? ומה לו ולרוח הרפאים של מלחמה שמתמשכת עד אין קץ?
הוא תולה בי את מבטו התלותי. זוג עיניים עכורות על סף העיוורון. שלכת של פרווה שחורה מרבדת את הרצפה, שפעם, לפני שובו לביקור, הייתה נקייה. "היית מאמין חיים, שתעבור שנה ודבר לא ישתנה?" הוא מתחבט, מתייסר בשורה של מושגים שמעבר להשגתו.