כמו צו שמונה תופסת אותי ההודעה שלו, מוטל במיטה ומתמסר לרחמים עצמיים. ענבר וקטי זנחו אותי ונסעו לסיני ואני מנסה למצות את המיטב מהמצב: לבכות את מר גורלי ולשלוח להן הודעות כמה רע לי ואיך אני סובל ככה: בחושך, לבד עם הנגיף. כאילו, מה? למה שהן ייהנו? ואם הן נהנות, אז לפחות שיסבלו קצת מההנאה שלהן. שגם אני אהנה, מה יש? תכלס, אני כבר קצת אחרי המחלה והנטפליקס עובד שעות נוספות, אבל לא הכל צריך לגלות, ואני מת למשוך עוד קצת את המסכנות ואת העצלות ואת האמפטיה, ואם אין אמפטיה, אז לפחות את הרחמים העצמיים. אבל אז מגיעה ההודעה שלו, "מחר. 0615. אני אוסף אותך. לטל שחר." אני עוד מנסה להתמקח קצת, לקנות עוד יום, בוכה לו שהראש מסתובב, שאני חלש והרגליים רועדות. אבל הוא, "צפר. את הבכיות תעשה על כתף אחרת. נדידה עכשיו. מספיק וויתרת לעצמך ולא באת היום למאגר. אתה רוצה להחמיץ עוד ורדית? מחר. 0615." וזהו. הוא נעלם בדממה, שלא מותירה מרחב להתמקחות.
אני מקלל אותו ואת הציפורים ומוותר על שלושת הסרטים, שרציתי לראות ברצף עד לאמצע הלילה. כי שוב יש השכמה מוקדמת. בגללו. 0612 הוא כבר צועק לי בווטסאפ שהוא בחוץ ושאצא ושאגיד תודה שהוא לא בא לגרור אותי מהמיטה ב-0515, כמו שהוא באמת רצה. אני מבליע עוד שתי קללות, לובש את הפרצוף הכי מסכן שלי ויוצא אליו. הוא בוחן אותי בתדהמה מהולה בבוז ואומר לי לחזור מהר הביתה ולהביא את הטלסקופ. אבל אני נופל על הברכיים בתחינה, ובוכה שיהיה לי קשה לסחוב משקל נוסף. הוא מעווה את הפרצוף, אומר לי שככה לא מתנהגים צפרים, אבל מחווה עם היד שאעלה כבר על האוטו, "ככה, כמו שאתה, אין לי זמן לבזבז בגללך."
