גופי לומד להכיר סוגי צינה שונים, להבחין ביניהם ולתת בהם סימנים: יש את הצינה החמימה והברוכה שלאחר חודשי קיץ ארוכים, זו הַמְּלֻוָּה בשובו של הנחליאלי; יש את הצינה העיקשת והצורבת, זאת שלאחר כמה בקרים נושכת בעור, כי לא מורגלים בה עוד וממשיכים לשכוח להתעטף בבגדים חמים; ויש את הצינה האחרת, הארורה, ההיא שמצמיתה ולא מרפה, צינת העצב וְהַפַּלָּצוּת, שֶׁמְּלֻוָּה במפלצות המתכת הנורות והטסות והמתפוצצות. היא, שמיום שבת שלטת על כל אחיותיה ועלי, ומתמרנת אותי ומניעה את ידי שוב ושוב אל הטלפון הנייד.
זו מלחמתי הקטנה והפרטית, להיאבק ביד שנעה להתעדכן במתרחש, בתקיפות מכאן ומכאן, בממדי ההרס והאימה, בתילי תלים של צילומים מקיבוצי ההריגה. אבל זו מלחמה אבודה, והיד נשלחת מעצמה, או בשליחותו של איזה רצון עלום, שאינני ער לו והוא רודה בי וכופה עלי את מאווייו. וכך, בשעות המוקדמות של הבקרים, אני מסב לשולחן הקק"ל שקרוב לביתי ומצפר, או עושה את עצמי מצפר. כי היד, היד הזו, הנשלחת בשליחות לא לי ומעכירה את רוחי.
זו מלחמתי הקטנה והפרטית, להיאבק ביד שנעה להתעדכן במתרחש, בתקיפות מכאן ומכאן, בממדי ההרס והאימה, בתילי תלים של צילומים מקיבוצי ההריגה. אבל זו מלחמה אבודה, והיד נשלחת מעצמה
