עורבנים רבים את ריבם בשמיים, שמשחירים מהמוני סנוניות רפת. הסנוניות מסתחררות כתפרחות מעופפות. כשהן מתיישבות לנוח על החוטים שנמתחים לאורך הבריכות, זרוני סוף מפריחים אותן לעוד מעוף מסתחרר. תמירונים מהדסים, סופיות מעכסות והפורפיריה מענטזת בכבדות על גדת אחת הבריכות הקטנות. היא אכן נטולת יראה, מהלכת גלויה לחלוטין, אצבעות הענק שלה נשלחות למרוט את הקנים ומקורה העצום והאדום לוחך בהם בשיטתיות רעבתנית. צבעה הסגול מנצנץ באור השמש. גם כשהיא נסוגה לרגע אל תוך אפלת הסבך, גופה נוגה בסגול כחלחל, שמסתנן מתוך הצל הירקרק של הקנים וּמַסְגִּירָהּ. היא יוצאת מהסבך באותו ענטוז כבד ואיטי, על אותן אצבעות עצומות ושלוחות, עוקבת אחר מקורה העצום והאדום, כמעט ואדישה לסביבתה.
טורים לא נגמרים של קורמורנים גדולים מגיעים בנדידה מצפון, מנמיכים רעבים אל מאגר וויקר. דוחל שחור-גרון ראשון לחורף, משלח בי מבט חוקר. התגעגעתי אליו. והנהיגה של יואב הביתה. לא התגעגעתי אליה. שברירי שגרה. אבל הטורים הלא נגמרים של המכוניות החונות, ממשיכים להתארך בעוד מכוניות שנאספות. כאילו מצא האינסוף דרך להתחכם ולהוסיף לעצמו עוד קצת סוף. חיילת צעירה נפרדת בנשיקה מהחבר שלה, שלובש מדים ברישול מילואימניקי. גם זו שגרה. אבל לא. כי מבטה אחר, כמו התבגר והזדקן באחת.
