איך חירבו לי שני הקאופמנים את שבת המלכה במלכילון לבן-הגבה שלהם, שילחו אותי למרדף מטורף אחריו והנה, בשעת לפנות-בוקר זו, במקום להתענג על השבת, אני שלוח כחץ ברכבו של יואב ושנינו דוהרים בין קברי צדיקים וגזעי ארזים, מקדימים את זריחת החמה בדרך ללבן-הגבה, שבקרוב ינהל את מניין מאמיניו, שני מנייני מאמיניו, ארבעה מניינים, שנוהרים אליו וכולנו להוטי תאווה, משתוקקי גבה, מתפללים, כמעט ומתעלמים מאחיו המסכנים, מלכילוני האורנים, שמבעירים עבורנו את כתריהם, מבקשים בנו את תשומת הלב, לה הסכינו חורפים כה רבים, ולשווא; אנו, תפילותינו רק אל לבן-הגבה מכוונות.
כמו עולם בפני עצמו כיס הארזים ביער ביריה, מחטים שלובים זה בזה, ירוק מוצלל של לפני זריחה, קור כמעט חורפי. עשרות פרושים עפים בינות הצמרות הזקופות, ענן של יוני ענק והנה נושקת הזריחה את צמרות העצים, היער הקטן מוצף נהרה ושריקות חדות של מלכילונים נוקבות את הצללים הנסוגים. ועדת המאמינים שתים ליבם אל כותל המזרח, נעים באחדות מעוררת השתאות, עוקבים בתפילתם אחר הכותל, שסובב ומקיף את כל שושנת הרוחות: מזרח, דרום, מערב וצפון, ואנו נעים בין גושי הארזים, בהתאם לתרמיזים, שנזרקים אל חלל בית התפילה, ללא בסיס וללא תוצאה. שבת המלכה חולפת בעצלתיים, אווירה צפתית של כמעט קדושה, והקהילה גדלה והולכת, מתייאשת והולכת. דודי ויואב משתדלים לפלות מהמלכילונים הרגילים את האחד שיהיה לבן-הגבה והוא אינו נענה לתפילות, נותר עלום, ועלוויות מבלבלות נעות מעץ ארז לאורן ועדת המאמינים ממשיכה לנוע כגוש אחד. אדום חזה מצקצק לנו את אי הנחת שלו משיבוש השבת.
כמו עולם בפני עצמו כיס הארזים ביער ביריה, מחטים שלובים זה בזה, ירוק מוצלל של לפני זריחה, קור כמעט חורפי. עשרות פרושים עפים בינות הצמרות הזקופות, ענן של יוני ענק והנה נושקת הזריחה את צמרות העצים, היער הקטן מוצף נהרה ושריקות חדות של מלכילונים נוקבות את הצללים הנסוגים.
