שחרור עומד על אלת מסטיק, מקורו הצהוב נסגר ונפער אל שירה צלולה, שעולה על הרקע הירקרק של החורשה, מציירת בו משפטים מתוקים. קטי מתקשרת, מנתקת אותי משירתו של השחרור. אוזן אחת שלי באפרכסת, עין שנייה בחי-בר, אולי יעלה ממנו נשר להפליג במרומים. אני מבטיח לקטי שאחזור בזמן לתור של ענבר, נפרד ממנה ומתחיל להעפיל חזרה בשביל, לכיוון המגדל. שבע חוגות פורחות מבין רגליי, יוצאות לסיבוב אווירי קצר ונוחתות. אני מתיישב ביניהן, מכוון את הפרמטרים של המצלמה לצילום בצל ושוקע בהן: בגבתן הלבנה, בזנבן הקצרצר, בציצית הקצרה למדי, שמדי פעם מזדקפת ושבה להתקפל. הן נעות סביבי במעגלים, ביישניות, אך לא חששניות.
ואז, מתוך הרוגע החוגתי, נוחת קיכלי מוזר למראה, על עץ חרוב קרוב. מבטי עובר ממנו לחוגות ובחזרה, וסימניו שוקעים בי בהדרגה: הלחי הלבנה, הנקודות הגדולות, הבדלי הגוונים בגב. אני מתרומם לקראתו, מכוון מחדש את הפרמטרים של המצלמה, נפעם, אך עוד לא לגמרי משוכנע בזיהוי; זו אמורה הייתה להיות צפרות שגרתית שכזו, יומיומית. אך כמו לבטל בי כל ספק, הקיכלי פוער את מקורו ויוצק על אוזניי את קולותיו; לא שריקה דקה של קיכלי רונן, אלא הטרטור המיוחד של קיכלי גדול: אשד מהיר של אבני חצץ זעירות שגורסות זו את זו, נסחפות ונגרסות זו בידי זו.
מרגע לרגע משתדרגת פה השגרה לצפרות נדירה, שממלאת אותי באנרגיות, שתסייענה לי לצלוח את היום הארוך. אני מחייך אל הקיכלי בתודה ואילו הוא נועץ בי את מבטו, כשל אדון זועף בִּנְתִינוֹ. עוברות עלינו שתי דקות משותפות ואז הוא ממריא ועף, מוליך את תתי-הכנף הלבנות שלו לכיוונה של האוניברסיטה, שעוד מעט ממש, אאלץ גם אני לבוא בשעריה.
