שריקות כרוון קרוב משכימות אותי לפני שניעור השעון משנתו. אני מתנער, משפשף עיניים רדומות, הכל עוד מטושטש, הכל מלבד השריקות החדות של הכרוון. יימח שמו. אני נזכר לבטל את הצלצול המתקרב של השעון, לפני שיעשה שמות בשנתה של קטי ומועד מהמיטה למפגש עם רוני בשערי טל שחר.
אנחנו לא מתקדמים הרבה בדרכים החקלאיות ונעצרים בגשרון הקטן, שמעל לנחלון. רלית תוחבת את מקורה האדום אל בין החלוקים, קניות קטנות מקפצות וסנוניות רפת ומערה מבצעות יעפים נמוכים מעל לשדה הסמוך, שמכוסה בשמיכת עבים אפורים. אנחנו ממשיכים לשבת בעצלתיים על הגשרון, נותנים לזמן לזרום בנחל שתחתינו, בין הקנים, הקניות וציוצי השלדג המזהיר.
חמש דקות זורמות ועוד עשר ושמונה חוחיות חולפות ושדות האספסת הרי שרועים לא הרחק מאתנו, מלאים בכל טובה של הנדידה. אבל קשה להתנתק ולהתקדם, הצפרות הבוקר היא בעיקר תירוץ לשקוע בתרדמה בהקיץ. רוני נזכר ביום האתמול אותו בילה עם שתי נכדותיו, פניו נוהרים במבט החומל והאוהב, שעד לא מזמן היה שמור אצלו רק לציפורים שנפלו ברשתו. הוא מפליג בשבחי השתיים, משתפך ומשורר על היפתחותן אל העולם. אני מצוי בחצי קשב לרוני, חציי האחר מחולק לשברירי קשב נוספים, שמתפזרים בין צבי המים שמטלפים בנחל ובין זכרו של סול, מורי ללימודי סביבה בשדה בוקר. בפרוס השנה החדשה פרש כנפיים סול ועף מעל לפני האדמה, מותיר אחריו חיוך תמים, איזופודים מיותמים ומאות תלמידים לשעבר ולתמיד.
אנחנו לא מתקדמים הרבה בדרכים החקלאיות ונעצרים בגשרון הקטן, שמעל לנחלון. רלית תוחבת את מקורה האדום אל בין החלוקים, קניות קטנות מקפצות וסנוניות רפת ומערה מבצעות יעפים נמוכים מעל לשדה הסמוך, שמכוסה בשמיכת עבים אפורים.
