שדות הקטל

שני עורבים ממהרים לריב את ריבן של הקיוויות, עטים על זרונית השדות, שמפנה לעברם את טפריה, אך מעדיפה לחמוק מקרב מיותר ונסוגה לפאה הצפונית. משם מגיחה הזרונית התכולה, רחבה וכבדה, לא חוששת מריב עם העורבים. אך השניים נעלמו בינתיים, עפו לחגוג את ניצחון פירוס שלהם, כי הנה צווחה אחרונה של דוחל שחור-גרון, כמעט קרקור וחרחור שמתפוגגים לדממה, שמתפוצצת בקריאת אזהרה של כחול-חזה. אנפית בקר זוקפת את ראשה מבין עלי האספסת וממהרת לכנס את צווארה בין כתפיה, להיעלם באימה בירוק המעודן והמטעה של השדה. נץ מצוי גולש צפונה, כמה דאות מתמרנות במזרח. יש מספיק מזון לכולם. פרושים מצויים חולפים במעוף גלי, נגלים ונעלמים חליפות. השדה מתעטף בדממה זמנית, שפוקעת לבליל נוסף של קריאות אזהרה וציוצי בעתה. להקה של זרזירים מבצעת תמרוני התחמקות מתואמים ושני פפיונים ארוכי-רגל נוסקים, מפרפרים וצונחים אל מסתורי האספסת. לאחד מהם נמאס מהמרדף הבלתי פוסק והוא שב וממריא ומתרחק אל שדה קצור, שם הוא נוחת על רגב אדמה ומשיב לעצמו את הנשימה. השמש מלטפת את נוצותיו ומסמאת את הזרונים.

לרגע נדמה ששבה השלווה אל השדות; שנעלמו הזרוניות והציד והקטל. אך הנה צילה של התכולה והנה להקת זרעיות במנוסה והנה שוב המרדף הזה ותפר נמלט, והדם בעיניים והטפרים נוטפי הדם ויופיו המפעים של הטבע, יופיו המבעית.