אני מניח לתנומה לנסות ולתפוס אותי, לטרטור של התורים המצויים להרדים אותי. הם רבים כל כך ונשמעים כשיר ערש מנוצה. זו תהיה תנומה מיטיבה בחום המכביד הזה. אך מתוך ענן הסנוניות בוקעות שלוש שדמיות אדומות-כנף, משילות מעליהן את המראה הסנוניתי וקרבות אלינו, מתמרנות לפנינו ובין הסנוניות. כנפיהן ארוכות וחדות, חורטות כתובות לא מובנות ברקיע התכול. חלודת כנפיהן משקפת את האדמומית של הבוץ המתייבש, עליו נחים כמה נחליאלים צהובים. מטוס של בית הספר לטיסה חולף מעלינו שוב ושוב, מעורר את התורים, שממריאים להקפות משל עצמם. תורית זנבנית פולחת את ענן התורים וקנית פסים לופתת קנה וגולשת בו מטה, מבקשת מחסה מההמולה שסביב.
כחלילי קוטב ניעורים ומנערים מעליהם טיפות של לחות. דנאית הדורה, מעט מרוטה, מגפפת את הצמחים הצמריריים ומשלחת את חדקה למוץ מעליהם את הלחות. אני נשכב על המרבדים הירקרקים של האפרורית המצויה, מתלחלח ומתלכלך, עוקב אחר עשרות הכחלילים, שמספריהם מסחררים אותי, משכרים אותי, משלחים את חושיי לאיבוד. צל של שלושה עשר שקנאים משיב לי את עשתונותיי וחוצב קרירות מתוך קרני השמש, שנוגסות בעורפי. הזיעה שלי נוטפת ומצטרפת לטיפות הטל, שהתעבו בלילה על העלים צמריריים של הצמחים, והפרפרים חוגגים את הלחות הנסוגה, מרווים בה את צימאונם, לפני שתימוג ותיעלם.
