שובו של הנחליאלי

החמימות של צינת הסתיו מקבלת את פניי הבוקר. חיכיתי לה ארוכות, שתעלה ארוכה על מכוות החום של הארץ ותמסוך את בשרי בקרירות רעננה. מעליי רקיע שהתעבה לשמיכת עננים רכים ומוכיים, שאני ממהר להתכסות בה, להתכרבל בה ובתקווה לציוצים הדו-הברתיים של נחליאלי לבן. כי אלו השמיים הסתוויים מהם יומטרו הנחליאלים ואני בשדות, ממתין לחבק אותם, לאפוף את עייפות הנדידה שלהם ולעטוף אותם בכיסופים, שבאו סוף סוף על סיפוקם. השמש מתקשה לפלס לעצמה נתיב דרך העננים; צעיפים שפעם הם סמיכים ופעם קלושים, מתפזרים מפניה ומתכנסים סביבה, מכסים וחושפים, מתכסים ונחשפים. רימונים מתלקחים באש הזריחה, האדום המתעגל שלהם נמסך בזה המתאבך של החמה. צלליות עצים רומצות ואז רושפות ובוערות בזיווה של הזריחה. מעליהם ניצתים העננים כגיזת זהב. קצותיהם נשלחים כאצבעות מפללות, כאניצי קיץ שבא אל קיצו ומתחנן על נפשו. אבל די היה לי בו ולבי עם הסתיו ועם התקווה הגלומה בו ובשמיו לנחליאלי לבן.