והנה סלסול של עפרוני מצויץ, אך סלח לי חבוב, לא עבורך גררתי הנה את שרון, גם לא עבור מחלפותיו השחורות של עורב חום-עורף, או ענן קטן של זרזירים ממהרים. ואנו סבים בשבילים ובין השיחים ודרך יעף מהיר של בז מצוי, ובהפוגות מהגשם אנו יורדים מהמכונית ושוב נסוגים אליה, כשההפוגה מתחלפת בממטר ובמטח ובגשם זלעפות. וכובע הצמר סוכך על האוזניים מפני קולות הציפורים שנאלמו ואינן, אך לא מפני הרוח שמוצאת לעצמה נתיבים ומתגנבת אל הצדעיים ואל הקרקפת ומחרישה את האוזניים ומכאיבה להן. והאצבעות מתאבנות על ההגה, או על המשקפת, ואני מנסה לשמור על דריכות, מבקש את הצרצור השובב מבעד לקור וללחות ולגשם ולשריקה הרמה של הרוח ואף בעד לפעיית הכבשים, שחלקן מתגודדות רטובות מתחת ליריעות הנחבטות ברוח, וחלקן מעזות לצאת ולרעות בעשב המוריק, מצונפות ומצטופפות.
ואז, כמו משום מקום, אך בעצם ממרחבי המדבר, מגיע הצרצור המיוחל וחיוך כובש את פניי, ושנינו יוצאים מהמכונית, אל משבי רוח מתרוננים ועפרונן גמדי וגלמוד, שיוצא במחול עם הרוח ועם הגשם ועם הטיפות הניתזות והמפזזות, ולרגע גובר צרצורו על הרוח, וברגעים האחרים גוברת הרוח, והיא נושאת את העפרונן והוא נסחף בה ונעלם בשמיים ובחשרת העננים המשחירה.
ועכשיו נותר לגלוש עם האוטו על פני עיסת הלס הרטובה, להחליק על פניה ועל פני זוג דוחלים ושני תורים, ולצאת משדה החמדים הזורם, אל הכביש ודרומה, אל יומולדת שבעים של צפריר, שלכבודו נסוג הממטר ומתיר לנו לחגוג ולהתייבש. ואז, כשנגמר, אנו שבים למרכז ואל הגשם שחיכה לנו, חיכך ידיים בהנאה, ושב לחבוט בנו במלוא כוחו.
הדלת נפתחת ושחף יוצא עטוי מדים ונשק. אני מחזיר את כוס הקפה הריקה למטבח, עוזר לו להעמיס ציוד ויוצא לדרך. שחף נרדם מיד ואני לא יודע אם אני אמור לנהוג מהר כדי שהוא לא יאחר להתארגנות בבסיס, או דווקא לאט כדי למשוך עוד רגע או שניים את היותו איתי.