אני מתנחם בסלסול מדברון ובשחור-זנב שמאכיל פירחון. סנונית מדבר משייטת בין השיטים, ומיכה ואני מפשילים שרוולים, פושטים את המשקפות ומתחילים להתכופף בין השיחים ולצלם. הקוצים קורעים בבשרינו, אך השיטנים משתפים פעולה. אולי זו השעה המוקדמת יחסית. תשע בבוקר והרי אילת אינם בוערים בחום הקיץ הטיפוסי. כמעט ונעים בנחל והפרפרים נעים לאט ועוצרים לא מעט. כחלילי רימון מגנים בחירוף נפש על נחלותיהם שעל עצי השיטה הגבוהים, ואולי הם אלה שדוחקים עבורנו את השיטנים אל השיטים הנמוכות. אנחנו לא באמת יודעים, אבל נחמד לחשוב שיש לנו סייענים מקרב הפרפרים.
השיטנים נצבעים בצבעים בהתאם לשיחים עליהם הם נוחתים. לעיתים הם מזהיבים, לעיתים מוריקים ומצהיבים. מפתיע עד כמה גווניהם רכים, ביחס לסביבה הנוקשה ולאור האכזר. שתי הנקודות שעל הכנף האחורית מבריקות בכחול ומחזירות את אור השמש האילתית. ארבע הנקודות הקדמיות מיישרות קו עם הענפים ונבלעות בצללים. לפרקים נראים השיטנים כהכלאה עדינה של כחלילי רימון וכחלוני ינבוט. המחשבה מעוררת בי חיוך: מה יאמר שלו על חילול הקודש הזה, להשוות שיטני אילת לכחלוני ינבוט, היפים שבפרפרים. כנפי השיטנים מרפרפות בקלילות סביב פנינו, משיבות עלינו רוח. אנחנו גומעים ליטרים של מים, מותחים את הגב וצוללים לעוד סט של צילומים. צוללים, מזדקפים, נמתחים וצוללים פעם נוספת; מנסים לנצל עד תום את ההזדמנות שניתנה לנו עם השיטנים ומנסים ליהנות מהצל, שהולך ונדחק מהנחל.
