גופי מתמרד, אולי לא מתמרד, רק מתבלבל, מתקשה להחליט אחרי איזו חמה לעקוב, זו שישנה שם, או זו שאינה ממש נמצאת כאן? ולמי לציית, ללבנה שמאירה שם, או לזו כאן, שלוטה בכסות כסופה ועננית? ואילו שעות פעילות לאמץ ואת רצונו של מי לרצות, של השמש לקום ולעשות, או שלו עצמו, ליפול למיטה שדוד מעייפות?
וכך מתגלגל גופי בשעות לא שעות, עייפות כמעט תמידית ויעפת מתמשכת מלווות אותו בכל אשר יפנה, בכל אשר אחליט ואצפר, ובבקרים של מונטריאול, לפני שעותיו של הכנס, אני נע מפארק לפארק, משקיף על מונטריאול ממאונט רויאל, חוצה אותה לרוחב אל הטכנופארק ולאורכה אל הגנים הבוטניים.
הפארקים של העיר מכוסים בשלג ובקרח, שמיה מעוננים, מדי פעם מפריחים שלג, לרבד אותה בעוד שכבה צמרירית וצחורה. הפתיתים צונחים ברכות, לעתים מסתחררים מעט ברוח ואז אני מחולל איתם, נפעם כמו ילד קטן, שהותר רסנו והוא מסתער על הערימות הלבנות, לבנות מהן בובה, או ליצור כדורים למלחמת שלג עליצה. גם אני, כמו הילד, משחק בין הערימות. אמנם לא בונה בובה או מיידה כדורים, רק מצפר ביניהן, שוקע בהן עד לברכיי, מבוסס בשלג, צעד ועוד צעד, מתקדם לאט ומחויך בין מתקני ההאכלה, שם מתרכזים האוצרות המנוצים, המצייצים. הציפורים שולפות בתזזיתיות זרעים מהמתקן, או פולות אותם משמיכת השלג שתחתיו. עורבים אמריקאיים נוברים בשלג, שחור על גבי לבן, ממהרים להטמין את הזרעים העודפים, כמטמון לימי דלות ועוני. חוחיות אמריקאיות, גם צבעם של הזכרים עוד חיוורני כחורף שסביב, מנסות כוחן בפיטפוטי אביב עולזים, אך קולן נשנק מקור. קנדים אמיצים רצים בשלג, בבגדי ריצה צבעוניים ושיער אסוף. קולות צעדיהם הנמרצים נבלעים בשלג, שמעמעם את כלל קולות העיר, אל שקט מנומנם, שפורח ונעלם ברחובות ההומים מאדם. אך בבקרים אני נמנע מהרחובות הסואנים, מתרפק על הפארקים המנומנמים, המעומעמים, שניצתים פתאום במחלפותיו האמוצים של קרדינל צפוני אמיץ. הוא יושב מעליי על ענף שדוף ואפרורי, זוקר את ציצתו, ומשלח את צבעו האדום, כצל שני על פני השלג הצחור.
הפארקים של העיר מכוסים בשלג ובקרח, שמיה מעוננים, מדי פעם מפריחים שלג, לרבד אותה בעוד שכבה צמרירית וצחורה. הפתיתים צונחים ברכות, לעתים מסתחררים מעט ברוח ואז אני מחולל איתם, נפעם כמו ילד קטן, שהותר רסנו והוא מסתער על הערימות הלבנות, לבנות מהן בובה, או ליצור כדורים למלחמת שלג עליצה.
