שלוות חורף מדומה

שדות גלאון | 7 בינואר 2022

מאופק עד אופק ירוקים השדות של גלאון, שופעים בתבואה מנביטה, גם בנברנים שמנמנים, מזמינים, מפתים. והטורפים מתפתים: עקבים עיטיים חגים מעל במעגלים מתרחבים ומצטמצמים, נעים עם משב הרוח לאורך השדות ורוחבם. עקבי חורף טופפים על הקרקע, כנפיהם מקופלות, צמודות לצידי גופם. הם מנתרים ומדלגים, זוקרים את ראשיהם ונועצים את עיניהם במה שמנסה להסתתר בין אניציה המצמחים של החיטה. לעתים גם מקוריהם ננעצים. גוום הגמיש של חתולי בר יחידים מנמר באפור את השדות. זוג חתולים נח על סלע. שני החתולים מסכינים לאורה המסמא של החמה החורפית, מתמסרים לקרניה החמימות. עיניהם מצומצמות, על סף התנומה, רק זנבם מתכשכש בעצלות מדומה. הזוג אפוף במעין שלווה שקטה, רדומה כמעט. מדי פעם נקטעת הדממה שסביב בצווחות אימה של נברנים, שמתפרצות ונבלעות בדומיה המאיימת. הלאה משם, על קו הרכס, שבעה צבאים שומרים מרחק מהזירה המדממת ושיחים מתפקעים מגיבתונים עפרוניים, שמתקתקים את חרדתם.

גוום הגמיש של חתולי בר יחידים מנמר באפור את השדות. זוג חתולים נח על סלע. שני החתולים מסכינים לאורה המסמא של החמה החורפית, מתמסרים לקרניה החמימות. עיניהם מצומצמות, על סף התנומה, רק זנבם מתכשכש בעצלות מדומה.

חתולי בר

חתול בר

החמה מלטפת אותנו, את השדות, את קווצות הגדילנים, שנותרו בפאות השדות, כמו שכחה מקראית, קוראות לאוכלי זרעים לבוא וללקט מהן והם נוהרים בהמוניהם אל הקוצים. חלקת הגדילנים מפכה המיה של עשרות תפוחיות. מעיין נובע של רינוני רינה, עולה על גדותיו ושופע שירה. נימות עולצות של חוחיות וקריאות של דרורים ספרדיים, נשזרות בהמיה התפוחית. מלמעלה, ממטרים של צרצורי זרעיות מרווים את השדות הבוציים, שספגו גשמים עד מעבר ליכולתם. להקת הזרעיות חולפת מעל לגדילנים. הלהקה אין סופית כמעט, עוברת משדה אל שדה; טור של זרעיות ממהרות בעקבות עוד זרעיות, אל מול השמש כנפיהן שקופות. נקבה של זרון תכול זורמת לאורך הדרך בדאייה פעילה. היא קרבה אל שלולית שתייה, שֶׁלְּשׁוּלֶיהָ נאספו ציפורים צמאות. הזרונית עוקבת אחר תוואי הקוצים, שלאורך הדרך, משנה תנועתה באבחות אברה זעירות, כמעט לא מורגשות: ימינה, שמאלה, אוושת רפאים דמומה. מבטה נעוץ, ממוקד מטרה, כמעט ומחמיץ את מיכה ואותי. וכשהיא רואה אותנו, מבט מופתע בעיניה ממוסגרות הַזֵּר, היא פונה בחדות ימינה ונעלמת בַּחוּם העמוק של השדות, רק שתה הלבן ממשיך להסגיר את נתיב נסיגתה. עקבי חורף ועקבים עיטיים נוספים עומדים על גדרות התיל החלודים, על הקרקע הבוצית, או צדים בשדות הירוקים. בזים מצויים מרפרפים מעל לשדות, חלקם ניצבים על קוצים לא יציבים. פשוש מטרטר, זנבו מזדקר. פרושים טרודים באכילה. שוב השלווה החורפית הזו, הכוזבת, המדממת.

נקבה של זרון תכול זורמת לאורך הדרך בדאייה פעילה. היא קרבה אל שלולית שתייה, שֶׁלְּשׁוּלֶיהָ נאספו ציפורים צמאות. הזרונית עוקבת אחר תוואי הקוצים, שלאורך הדרך, משנה תנועתה באבחות אברה זעירות, כמעט לא מורגשות

זרזיר מצוי

שלושה עקבים עיטיים

בז מצוי

הלאה משם, קבוצת אקליפטוסים עמוסה לעייפה בזרזירים רועשים. הם יוצאים במחול שמיימי, צרים צורות כעננים נמתחים ומתכווצים ושבים אל מקלט העצים. בז נודד רוכן על הארץ ונובר בקרביו של אחד מהם. להקה של קיוויות חולפת ברקע. שלושה עקבים עיטיים מתקוטטים על הנחלה השופעת והזרזירים ממשיכים במחולותיהם. מתחת לזרזירים המולה רבה; צווחות קולניות, שמתחלפות בזמזום טורדני ושוב צווחות גבוהות. רעש בלתי פוסק, עד שהוא פוסק. באחת הוא פוסק. הזרזירים משתתקים, מתיישבים על העצים, דוממים. המעבר בין השאון לדומייה פתאומי, מפתיע, בלתי נהיר, אך מכה בתודעה. אני מסכין לשקט, אך שוב, כמו על פי ציווי שמיימי, שבים הזרזירים להמולתם. בצוותא הם שבים, מתואמים להפליא, מוסיפים שאון לסאון. הצווחות נוקבות את עור התוף, עד שבאחת משתרר שוב השקט, וגם הדממה כבר מכאיבה לאוזניים.

וכך, שלוש או ארבע פעמים, אנו מתהפכים בלהט החרב הקולית, שנעה בפתאומיות בין דממה להמולה זרזירית, ואנו נסוגים מפניה הלאה והלאה, אל סופם של השדות וקיצו של הבוקר ושם, מעבר לסופים כולם, אנו נופלים בטופריו של עיט גמדי, שבא לגבות את מנת יונתו משלוות החורף המדומה והמדממת.

דרור ספרדי