לעתים צפרות היא בעיקר עניין של התשה. כן, התשה. שלוש שעות, תשע דקות וזנב שור ללא שור, עד שהותש הבזבוז אדום-המצח, נכנע, נחת בלוויית חמישה בזבוזים אירופאיים על שיח למרגלות הבנטל, נתן לנו להציץ בו בחטף ועף. שלוש שעות, תשע דקות וזנב שור ללא שור. נטו. כי בברוטו היו עוד שעות רבות של נסיעה, עצירה עקרה בתל קדש, הפסקות בטלות לקפה ושירותים, שוורים בלי זנבות, אולי פרות עם זנבות, וסוסים. כן. הרבה סוסים וחוגלות שוטטו אתנו במורדות הבנטל. היו עוד צעידות אל כל עץ ושיח, הליכות לאורך הגדרות, זמנים מתים ותקוות חיות ואז דועכות, טמפרטורות שירדו, עלו ושוב ירדו, עוד הפסקות בטלות לקפה ושירותים, ספקות הולכים ומתעצמים, ייאוש קל, בחינה מדוקדקת של כל פרוש, בזבוז, תפוחית וגיבתון עפרוני. עד שכן, לבסוף התשנו אותו. כלומר, ברק התיש אותו. רוני ישב מותש במכונית ואני הבטתי בבזבוז ושכחתי להתפעם, כלומר לא ממש שכחתי, רק לא היה זמן להתפעם: שלושים וחמש שניות של מצח אדום, לפני שעף ונעלם, מלווה בחמישה בזבוזים אירופאיים. שלושים וחמש שניות חטופות של מצח אדום לאחר שלוש שעות, תשע דקות וזנב שור ללא שור. נטו. כי בברוטו היו עוד שעות רבות של נסיעה, עצירה עקרה בתל קדש, גם הפסקות בטלות לקפה ושירותים, צריחים של טנקים קרועים ושדות מוקשים, ורוניקות סוריות שפורחות בכחול ולבן, חרמון מושלג שמשקיף מעל, יום מסחרר, יום מטושטש, מותש, מאות יוני ענק בתל קדש ועשרות גיבתונים צהובים על עץ אחד ברכס בָּשָׁנִית, גם ארבעה עיטי שמש היו שם, ברכס בָּשָׁנִית, וכמה עקבים, נרדפים בידי להבים מסתובבים של טורבינות ענק, ובבנטל היו ספקות הולכים ומתעצמים, ייאוש כבד, ושלושים וחמש שניות חטופות של בזבוז אדום-מצח; בזבוז מותש משלושה צפרים משוטטים. ואווז קטן היה, במאגר מיצר, שמרוב ששעמם לו בין המוני ברווזים מטלפים ומסננים, בנה לי מדרגות לגן-עדן צפרי ועליתי בן ובאתי בשעריו. בברוטו. כי בנטו נותרו לי בעיקר זיכרון עמום של מצח אדום, ספק מייאש, ראש כואב להחריד ותשישות. כמויות אין סופיות של תשישות.
