ודווקא עד המרדף בחניון היה לא רע, כיף אפילו. רענן ויעל ביתו השיטו אותנו ביאכטה שלהם, הסולה, שלמרות שמה הביאה אותנו אל מרבצים לא רעים של יסעורים גדולים. נחים על המים ביחידים, בזוגות, או בקבוצות קטנות, שומרים על מרחק מאתנו וממכמורתן ומדי פעם ממריאים להתקרב אליו וללקט שאריות שהתפזרו מרשתו. ובשבריר הרגע הזה נראה היסעור כמו מוקיון גמלוני, מכמיר כמעט את הלב, במיוחד עם המקור הצינורי שלו והריצה המסורבלת על המים: הרגליים המטולפות מחליקות, הכנפיים חובטות, הגוף נמתח אך מתקשה להתנתק מפני המים. שבריר רגע מוקיוני שבסופו מצליח היסעור להתנתק מפני הים, ממריא ובאחת הופך למעופף קליל ואקרובטי, לשליט הבלתי מעורער של הגלים. יסעורים חולפים בעידון מרשים את הסירה מימין וחולפים אותה משמאל, נוחתים בירכתי המכמורתן, נחים ושוב ממריאים וסוחטים מאתנו קריאות התפעלות. לפחות כשהפה אינו מלא בחומוס ובבייגל מאבו גוש (ואתם יכולים לשער מי לא הביא אותם).
ובשבריר הרגע הזה נראה היסעור כמו מוקיון גמלוני, מכמיר כמעט את הלב, במיוחד עם המקור הצינורי שלו והריצה המסורבלת על המים: הרגליים המטולפות מחליקות, הכנפיים חובטות, הגוף נמתח אך מתקשה להתנתק מפני המים.
