הקנים מרשרשים בצפרירי השחר, רוחשים בציפורים משכימות, רועשים מהן: כחולי-חזה מכחכחים, תקתוק של אדום-חזה יחיד; ציוצי נחליאלים, שנאספים בעשרות מאתרי לינתם, אל שדות חולדה; געיות רכות של קיוויות מצויצות, זמזום עמלני של בזבוזים, טרטור זרעיות. נהרות הזהב ממשיכים וזורמים אל בין הקנים, מציפים אותם, מלטפים אותם וטווים אותם לחוטים, מהם ייארג הבוקר וייקלע היום, שעולה עם השמש כעת. היא משתחררת מלפיתתם של דקלי הוושינגטוניה, כל כולה מעל קו רקיע עתה. אני נרעד בצינת הזריחה, פורש את זרועותיי לקלוט מחמימותה של החמה, ממש כמו נחושתן החומעה, שפרוש על הקרקע תחתיי, אוסף בכנפיו הפרושות מֵחֻמָּהּ, שיסייע לו לעופף ולנוס מפה, אל ארצות אופיר.
מבין הקנים המרשרשים בוקע עוד רשרוש אחד, מעודן. דוחלית מזרחית יוצאת אל הזריחה ממקום מסתורה. צלליתה הרכה מטפסת על הקנים, מתכהה לנוכח בוהק הזהב. היא אוחזת בקנים, מציצה כה וכה, חובטת בכנפיה ויונקת מהיקום שניעור אל האור, עד שזוג דוחלים שחורי-גרון מגרש אותה, והקסם פג.
