עפרוני מצויץ מרפרף גבוה וממטיר מטה חיקויים של סיסים ובזים וסלעיות, לעתים הוא מתבלבל ושר ממש כמו עפרוני מצויץ. חגבים עפים ומרשרשים. כנפיהם נפרשות במניפת צבעים מזהירה. סלעית מדבר נמשכת אל מעופם ואל קול רשרושם, משביעה בהם רעבונה. שנונית נמלטת מבין רגלינו, עוצרת וזוקפת את ראשה, זנבה משתרך הרחק מאחוריה. היא עומדת כעת, דוממת, מפילה מעין תפילה אל הירח. רק זנבה נע קלות, קצהו מתעגל מעדנות. פירחון של עפרוני חכלילי, אחד מיני רבים כל כך, רץ במישור הצרירים שגובל בנחל, ומועד בין שברי הצור. אדום השקיעה מסתער על רסיסי האבנים, נשבר בהם לגווניו ובני גווניו—ארגמן, חכליל, שני וששר—והם ניתזים מהשברים, נורים מהם אל עבר גווני התכול והאפור ומסיגים אותם אחורה, אל הרי אדום, שלהרף ניצתים בסערת הקרב. העפרוני החכלילי מתמרן בין גצי האור הסוערים, נוצותיו הסתורות נצבעות בכתמתם, חושפות את עורו הצעיר, הקמוט והוורדרד. הוא טרם למד לפחד מהאדם ונע בין מיכה וביני, רעב מכדי לשים לב לנוכחותנו. הוא עוצר ללקט נימפות של חגבים, מתכופף, מזדקף ושוב רץ ומועד, ליצני כל כך בנוצותיו, שמתנופפות כציציות ברוח הקלילה.
פירחון של עפרוני חכלילי, אחד מיני רבים כל כך, רץ במישור הצרירים שגובל בנחל, ומועד בין שברי הצור. אדום השקיעה מסתער על רסיסי האבנים, נשבר בהם לגווניו ובני גווניו—ארגמן, חכליל, שני וששר—והם ניתזים מהשברים
