אך איננו יודעים עוד את מות החיילים ומנפים את רעשי ההמראות לטובת צעקות של סיקסקים ושריקות של שרקרקים, שעוטפים את חוטי החשמל באינספור צבעים. שיחי הינבוט מגיעים כמעט עד לברכיים, מלחכים אותן בדוקרנות מכאיבה ומפריחים עננים של כחלוני ינבוט קטנטנים, שמשיבים מעט רוח על רגלינו המיוזעות. מתוך מעופם התזזיתי עולה זנב-סנונית שקול ומחושב, מתקדם באיטיות בין תפרחות מיובשות וסגורות של גזרים קיפחים. הוא נח עליהן מלהט השמש הקופחת, משיב מעט רוח לנפשו המיוגעת וממשיך בכנפיו הגדולות והלאות הלאה, דרך כל כחלוני הינבוט הזעירים. האדמומית הארגמנית של שני נחושתני חומעה מושכת לרגע את המבט. אך הוא נמשך שוב למאגר הריק ובעיקר לשער שמסתמן בסוף הישורת, מסמן את סוף הסיבוב.
הרגליים מגבירות מעצמן את הקצב, נושאות אותנו אל עבר הסוף המיוחל. אבל במים נחים שישה שקנאים. סביב להם מזדהרים זהרורי שמש אימתנית וביניהם עפה שחפית ים. הזהרורים מעצימים את בוהק השמש ומרחיבים את שובלה להפוך את כל המאגר לסנוור אחד רוחש ולוחש, כאילו היו מימיו מתחממים אל נקודת הרתיחה. לפחות השחפית שמחה בזהרורים הללו, משחקת בהם, מתמסרת להם ומוסרת אותם לשחפית שניה, שנחה על האיון. אני דוחה את סוף הסיבוב ויורד אל גדת המאגר. מחפה על עיניי מהסנוור המכאיב ומתקנא בשלווה בה השקנאים מסרקים את נוצותיהם וטובלים את מקוריהם במים הפושרים. השחפית עפה ביניהם, מרחפת על הזהרורים ואילו השקנאים נמזגים בהם, מייצרים ביניהם צלליות עצומות. למעלה, לולה מאתרת נמייה ופוצחת במרדף עליז ורועש. תמירון נבהל ונמלט בצעקות, גם ביצנית שחורת-כנף. אולם השקנאים, על אף ההמולה, ממשיכים לעמוד במים, שוקטים. גושים כהים של שלווה סטואית ומזדהרת. דבר אינו נוגע להם. לא רעשים של המראה נוספת, הנביחות של לולה, או תעוקת החום.