שרב ראשון

שדות חולדה

עיניי אולי נעות מאליהן מעלווית לעלווית, אך אוזניי כרויות לקולות מוכרים משכבר ולכאלה שכבר כמעט ונשכחו במהלך החורף הקצר. כמו למשל השירה הפרועה ההיא של קנית קטנה שחזרה לחישת הקנים, או הצרצור של חרגולן זמירי שמטרטר ומתעתע בי מפרחי החרדל, נשמע פעם פה ופעם שם. קולותיהם מצטרפים לשירה של סבכי קוצים וירגזי וצופית, מסתלסלים ומשתרגים ונארגים אלה באלה לקיר של רעש מלא יופי. אך באפי עולה ומהביל ריח של סוף אביב. רק בא וכבר מתדפקות עליו מעלות כמעט קיציות, נושפות בעורפו ומגישות לו התראה לפני פינוי. מעין עיפוש של מוהל חרדלי כמוש ורמוס. הגבעולים החד-שנתיים נעים ברוח המזרחית והיבשה, פרחיהם שוכלים עלי כותרת שנופלים בזה אחר זה, נסחפים ברוח השרבית, מנקדים אותה בצהבהבות חיוורת וחסרת רעננות. זמזום חרקים מערסל אותי לחלום בהקיץ ורעד כנפיהם של לבניני צנון מאזכר את הקיץ, מאחזר לזיכרוני את אכזריות להטו. לחות הטל ששרתה כאן בבקרים האחרונים, פינתה מקומה לעקצוץ עלי גדילן, שמפלסים דרכם בין גבעולי החרדל, דוחקים זה בזה לגבוה ולפרוח. והנה הן אף התפרחות הראשונות, מבצבצות מתוך הצהוב החרדלי. סגולות ומאיימות, מארחות דבורים שכורות שמש.