הציפורים שמחות לקראתי ופוצחות אתי במחול בְּרִיחָה מחצר בית החולים, נושאות אותי על כנפיהן אל מעבר לחומות, גבוה אל השמיים, מהם פרושה נתניה צבעונית, וקו החוף שלה, והים הכחול והשדות, שעוד אוצרים ירוק אביבי בגופם המושקה. אני אובד בסחרחרה חושנית עם יונים, צוצלות, צופיות מאירות פנים, סנוניות רפת מפיצות שמחת חיים, דרורים של בית, עורבים קולניים, וצל קולו של הפשוש, גם צל זנבו. וכן, גם מיינות ודררות. במקום הזה כולן ברוכות, כולן שוות, כולן שרות שיר ערש לעצב שבתוכי, שהולך ונרדם, מותיר אותי שמח, לְעֵרֶךְ. אך מלמטה עולים קולות הסירנה של האמבולנסים, שיוצאים ובאים בשערי בית החולים, לפרוק סחורה חדשה ישנה. הם מצניחים אותי אל קרקע המציאות, אל החצר הקוצנית של בית החולים, לצדה של אמי ומגע הקלף המרתיע של עורה. מגען של הנוצות על לחיי וריחו הענוג של הים שוב טובעים ביגון, שנרדם בי והושכם בקולות המייללים של הסירנה.
נגה מתקשרת, אולי התקשרה אתמול, אולי מחר, או לפני חצי חיים. גם לי—כמו לאמי—מתבלבלים פה הזמנים. נגה מלאת ידיעות מועילות, כראוי למסיימת שנה א' בלימודי רפואה. אני מקשיב לה, מהנהן בראשי, בעוד ראשה של אמי מתנדנד לידי לעוד תנומה לא רצונית. אני מקשיב בחצי אוזן ותוהה אם ומתי מגיעים בבית הספר לרפואה לפרק ההוא, אולי החשוב מכל הפרקים, על שיש דברים שאינם נתונים לַמָּרוּת הרפואה ואינם ניתנים לריפוי. אני מעיף מעלי את המחשבות הטורדניות, כמו היו זבובים, וכמותם הן לא עפות רחוק ושבות לסיבוב נוסף. לעת עתה—וזה הזמן היחיד שישנו לי עכשיו—אני נסחף ברוח שבאה מהים ונותן לידע של נגה לעטוף אותי, ולידי לעטוף את ידה השמוטה של אמי.
