שגרת הבידוד משתנה באיטיות. בימים הראשונים אני בעיקר במיטה, מכוסה עד מעל לראש, נרדם, מתעורר, שוב נרדם. ניחוחות מחלה בנחיריי. ריח מעופש. עיניי נפוחות, כאובות. בהדרגה אני שב לקרוא. ספרות מנחמת. ככל שחולפים הימים, אני מבלה פחות זמן במיטה, יותר מול המחשב, מטלות כתיבה פשוטות, אימייל או שניים, מכתב, לא הרבה יותר מזה. הראש לא מאוד מציית. הכאב של השרירים לא נח לרגע ומצייר על גופי מפת דרכים עקלקלה, לא נוחה למעקב: מהירכיים הוא יורד אל השוקיים, מקפץ לזרועות, מבקר בשכמות ושוב יורד אל הירכיים. הראש נלכד עוד פעם במוך הערפילי, שאמנם דליל ומתון עתה, אך נותר צייד משוכלל. הוא ממתין לי כעכביש רעב שאלכד בקוריו ואני נלכד ומאמץ את יתרת כוחותיי המועטים, כדי להתנער ולנער את הערפל מעליי, לשוב למהלך מחשבה בריא, עקבי, בקיא בהלכות ההיגיון. על עמוד התאורה, שמחוץ לחלון, עומד עורב וכמגדלור של נאורות הוא מנחה את מחשבתי אל הילוכה הנכון.
בערב, עולים מהסלון קולות הצהלה של קטי והילדים, מתדפקים על דלתי, הולמים בה, לא נכנסים פנימה ומקפצים חזרה לסלון, שם חגיגת החיים בעיצומה. אני ממתין בסבלנות לאוכל, שיוחלק אל חדרי על מגש. באותה הזדמנות יילקחו לכביסה בגדי האתמול. מדי פעם, צלליתה של קטי תשהה רגע יותר מהמותר, מסכה לפיה, חיוך בעיניה. ושוב היא תחליק החוצה, אל הצהלות שממתינות לה בסלון. בודד, אמתין לשריקת הכרוון, אולי לנשיפת תנשמת קרובה, שיארחו לי לחברה.
שגרת הבידוד משתנה באיטיות. בימים הראשונים אני בעיקר במיטה, מכוסה עד מעל לראש, נרדם, מתעורר, שוב נרדם. ניחוחות מחלה בנחיריי. ריח מעופש. עיניי נפוחות, כאובות. בהדרגה אני שב לקרוא. ספרות מנחמת.
