סביבי, אוספים צפרים צעירים לייפרים מהקנים והבוצה, מהיקב והגורן: הוא לייפר אחד, היא חמישה ושני אלה צוברים אחד עשר לייפרים וידם עוד נטויה. ואילו אצלי, מנעמי צפרות צפויה, ידועה, מוארת בחמימות של נובמבר קייצי, שאופה את הבריכות של המעפיל, מהביל אותן באור השקוף של חורף נפקד. גם החרטומית הבנגלית נפקדת ממקומה. היעדרה מזכיר לי נשכחות, איך באתי עד אליה ארבע פעמים עד שנאותה להתגלות אלי, איך שצף האדרנלין בעורקיי, שלוש פעמים גאה היגון וברביעית פרצה השמחה בגילויה. עתה היא נחבאת בבריכתה, אך כל כמה שלא אנסה, כושל אני בלשחזר את תחושת היגון ההיא, המכאיבה. הקיווית הלהקנית דווקא כן נמצאת, מתלהקת עם עשרות רבות של סיקסקים ואי אילו חופזים זהובים, שכרגיל אצל בני מינם, מתחפשים לרגבים. אני שמח בה, אך מה בין שמחת הפגישה השלישית או הרביעית והפעם ההיא, הראשונה, לפני שנים כה רבות?
הקיווית הלהקנית דווקא כן נמצאת, מתלהקת עם עשרות רבות של סיקסקים ואי אילו חופזים זהובים, שכרגיל אצל בני מינם, מתחפשים לרגבים. אני שמח בה, אך מה בין שמחת הפגישה השלישית או הרביעית והפעם ההיא, הראשונה, לפני שנים כה רבות?
