אז עכשיו זה יואב, לולה ואני. רטובים. והמעיל שלי, שבתוך התרמיל, יבש וחמים. לולה תולה בי מבט עצוב ואני תולה ביואב מבט מאשים. הוא מצטופף תחת עץ אשל, שמשמש לו מטרייה ונובח עליי ללבוש את המעיל ולעזוב אותו במנוחה. הוא חוגג היום עשרים שנות נישואין עם אדוה ולא יכול להרשות לעצמו לחלות. לא היום. אני עומד תחת כיפת השמיים, מגן על המעיל בחירוף נפש. טיפה נחה על קצה אפי, מהססת אם לזלוג מטה אל הבוץ, או להמשיך ולנוח ככה, תלויה על הקצה בשיווי משקל עדין. היא מדגדגת לי ואני מתעטש באומללות. הטיפה מרעידה ונושרת וקנית פסים מקשיתה בכעס את גבתה ומבקשת ממני קצת התחשבות ושאשמור על השקט. היא מנסה לישון באשל עד עבור חרון שמים.
אני לא רואה כלום, כי המשקפיים מכוסים בטיפות ובאדים (כן, כן, גם המשקפת והטלסקופ). הגשם נחלש ואז פוסק ואז שב וניתך וכך זה ממשיך ואנחנו מתייאשים וממשיכים בסיבוב, גם אם אין ממש ציפורים. לבסוף יוצא הגשם להפסקה ארוכה באמת וקרני שמש מגששות בביישנות את דרכן אלינו ואל סנוניות שנוחתות על קוצים, להתרפק על החמימות היחסית ולהתייבש. הסנוניות מזהירות באוויר הרענן ואנחנו כבויים וכבדים מלחות, שמתעקשת שלא להרפות מבגדינו. עוד מאתיים מטרים ונגיע לאוטו, עוד מאה ועוד חמישים. זהו, אני צונח למושב, רטוב עד לשד עצמותיי. יואב מתיישב במושב הנהג, לולה רובצת מיואשת במושב האחורי והמעיל שלי נאנח בהקלה. יבש לחלוטין.
אני עומד תחת כיפת השמיים, מגן על המעיל בחירוף נפש. טיפה נחה על קצה אפי, מהססת אם לזלוג מטה אל הבוץ, או להמשיך ולנוח ככה, תלויה על הקצה בשיווי משקל עדין. היא מדגדגת לי ואני מתעטש באומללות.
