והוא דווקא התחיל לא רע, הבוקר. טוב אפילו, טוב מאוד, אם נודה על האמת. תום עדכן אותי בשמחה, שאוטוטו חיים משחרר תחמס ושעיר ושאפשר יהיה לצלם את הצמד. ואני, רק מהחדשות האלה, פצחתי בסטפס סוער, שמשך מהצל אדום-חזה, שטעה לחשוב את נקישות עקביי לאדום-חזה מתחרה. ואיזה אושר היה לצלם את השניים: התחמס מפלבל והשעיר קורץ, התחמס פוער על השעיר את לועו באיום והשעיר מפהק ומתחייך, זוקף את ציציות ראשו, בעוד התחמס מעפעף ומנסה ללטף, נרדם ומתעורר ושוב שואג באיום. בקיצור, צמד חמד. וחיים נוזף בנו לשמור על שקט ולשמור על מרחק ואני נבהל מהנזיפות האלה, שבדיעבד קיבלו פרופורציות ונראו כלא יותר מאשר ליטוף אבהי. אתם יודעים, אחרי שעת החלחלה ההיא עם עמיר ואריק. צמד חמד שניהם. זה פוער את לועו וגם זה, זה שואג ממעמקי חזהו, שרחב כתיבת תהודה וזה נובח גם, והנביחות האלה: עידוד, נזיפה, שמחה, לכו תבינו מה תכליתן, עוד מהדהדות מהקירות של המסתור בתחנה לחקר ציפורי ירושלים ומתגברות עד אימה.
ואני? נבהל, נרעד, נידף ומציית כשעמיר מורה לי לצלם את השלדג. בתחילה, אני מנסה להסביר לעמיר שהשלדג עומד מול השמש, אבל אז באה שאגת השמחה העמירית בתגובה (מגובה בזרבובית הלחה של אריק): "איזה מול השמש? צלם כבר, צלם!" ואני נכנע ומצלם ומסתנוור ואריק מבסוט, מגשש במבושיי ואני רק מקווה שהוא לא חושב שהם בול עץ, כי מה שהאריק הזה אוהב לעשות עם בולי עץ, אלוהים ישמור. אז אני מצלם ומצלם ומייחל ששניהם יעזבו אותי כבר וילכו להציק לחיים, שממשיך בינתיים לטבע עשרות סבכים שחורי-כיפה. אבל השלדג המנוול צולל וצד ערצב ועכשיו עמיר משתולל מהתלהבות מלחיצה וטופח לי על השכם ושואג, "נו, פיקי, נו, תראה איך הוא מפרק את הערצב, וואי וואי וואי, אם רק הייתה לי מצלמה. צלם! צלם!" ואני, בחצי פה ממלמל שהתאורה לא משהו, שקצת חשוך. אבל עמיר שואג במענה, "איזה חשוך? מה חשוך? על איזה איסו אתה? 2000, לא?" ואני, רק מהלחץ, עונה ש-"כן, בטח, בטח שאיסו 2000 והמהירות היא לפחות 1250, עמיר. הכל בסדר, תראה, אני מצלם".
ואני? נבהל, נרעד, נידף ומציית כשעמיר מורה לי לצלם את השלדג. בתחילה, אני מנסה להסביר לעמיר שהשלדג עומד מול השמש, אבל אז באה שאגת השמחה העמירית בתגובה (מגובה בזרבובית הלחה של אריק): "איזה מול השמש? צלם כבר, צלם!"
