על הבוקר התייצבתי אצלו והוא, מופתע, שואל אותי על מה ולמה הוא נאלץ לסבול ביקור שכזה? שואל ומיד עונה, חיוך אכזרי על שפתותיו, "החטפית הטורקית, פיקי, מה?" ואני חיוור, הצילום שלה על כף ידו של קלר עוד מעביר בי רטט של כישלון, מהנהן בחיוב ומיכה, ככה עם השפתיים, "טססס, פיקי, טססס," ועושה את עצמו חושב שתי דקות תמימות, ואז מנענע בראשו לשלילה. "מה לא מיכה, מה כבר עשיתי לך? קח אותי, מיכה," אני מתחנן, "קח אותי לחטפית. בבקשה. גם לקלר נחתה אחת על כף היד והוא אפילו לא צפר. אני בטח הצפר היחיד שלא חווה כלום מגל החטפיות הזה. נו מיכה, תעשה מערוף." ואז עשיתי את הטעות הרגילה, זו שאני מבצע אחת לשנה או שנתיים, ואמרתי לו שהוא חייב. ואין הרבה דברים שמרתיחים את מיכה, מלבד הפעמים האלה שאני טועה וטוען לחוב. אז הוא מתפוצץ, וגם עכשיו כמובן, "איזה חוב, פיקי? תזכיר לי משהו אחד שהשאלתי לך ואי פעם החזרת לי, אחד! מצלמה? עדשות? סוללות? הכל נשאר אצלך!" והוא מעיף מבט עצוב בכובע המצחייה, שפעם היה מזכרת שלו מטיול משפחתי בכרתים ומאז גל החום האחרון מעטר את ראשי.
אני נופל על ברכיי (וליתר ביטחון אוחז בכובע המצחייה) ועונה לו בקול ענות חלושה שאני לא מתכוון לחוב ממשי, אלא יותר חוב במובן המטפורי של המילה, חוב בין חברים, ושיאמין לי שלמרות שזה חזק ממני ולא קל לי להחזיר, אני עובד על זה. עובד על להחזיר לו את הכל, "אז תן לי עוד הזדמנות אחת, מיכה. אחרונה ודי. בבקשה." ומיכה, כמו מיכה, מתרכך ונכנע ולוקח אותי במשעולי הקיבוץ ודרך דלת הקסמים אל החטפית הטורקית שמשתובבת בדשא וחוטפת זבובים פתאים מהאוויר ומחייכת אלינו ומדגמנת לנו, ואני נמס מאושר ועושה לה בוק. טוב. בעצם לו, כי הוא חתיכת זכר יפהפה.
אני נופל על ברכיי (וליתר ביטחון אוחז בכובע המצחייה) ועונה לו בקול ענות חלושה שאני לא מתכוון לחוב ממשי, אלא יותר חוב במובן המטפורי של המילה, חוב בין חברים, ושיאמין לי שלמרות שזה חזק ממני ולא קל לי להחזיר, אני עובד על זה.
