כי נכון שמיכה צפר טוב ממני ואדם מוצלח וראוי יותר בכל פרמטר אפשרי. אבל לפחות יש לי את כבשת הרש הזו: להוביל עליו ברשימת החיים. כבר רמסתי ושיקרתי ובזזתי בשביל הרשימה המחורבנת הזו. אז לפחות שישאיר לי אותה. אבל בחודשים האחרונים, כשלי נוספו רק שני לייפרים (וגם זה בקושי), מיכה אסף לפחות שישה או שבעה. מדביק בקצב רצחני את הפער שפתחתי עליו במאמצי טיווצ' מתמשכים ואל-אנושיים. אז עכשיו, כשהחצוצרן נחת לידי החוורתי, ברכיי פקו, רקותיי פעמו ופיקי החדש נבלע באחת הדולינות ונעלם כלא היה. בלית ברירה צעקתי: "מיכה, ציפור!" והצבעתי לאי שם ברקיע, שבדיוק היה ריק מלבד משתי טסיות שהטיסו את על-השת הלבן שלהן מפה לשם. מיכה התחיל לסרוק את השמיים, מתעכב על הטסית הימנית ואז על השמאלית, שהפכה תחתונה, בעוד הימנית הופכת עליונה. ובינתיים אני עושה קולות לחצוצרן ומנופף לו בידיים. שיעוף מפה כבר. אבל הוא בשלו. בולע אבני חצץ קטנות, השד יודע בשביל מה. וכך מיכה סורק את השמיים ואני מנסה לגרש את החצוצרן שמשתופף מהרוח, כפוף כמו רוחי השפופה. אני אובד עצות ומתאמץ לא להשליך על הציפור אבנים. אבל היא לא עפה ועוד רגע מיכה יתייאש, ינמיך מבט והפער ביננו יצטמצם בעוד ציפור יקרה מפז.
אני נשבר, מתכופף וממלא אגרוף בחופן חצץ. צפר צפר, אבל רבאק. צריך להעיף מפה את החצוצרן. רק שאז מיכה צועק בשמחה, "תראה פיקי, חצוצרן חרמון!" ואני מוחה דמעה שנקווית בזווית עיניי, בגלל הרוח או בגלל הפער המצטמצם, ונופל על כתפיו בשמחה מעושה: "יו, מיכה, מזל טוב! סוף סוף חצוצרן. איזה לייפר כייפי, מגיע לך, באמת שמגיע." מאחורי גבו מגחך לי התהום הסורי, ואני יודע שלא תאמינו—אפילו אני לא מאמין על עצמי—אבל לא דחפתי את מיכה לתהום! טוב לב ארעי שכזה. באשמת דלילות החמצן, או הרוחות המקפיאות והמחורבנות האלה.